צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

רוני היה תמיד מושא אהבתה של גבי. במשך 20 שנה זה לא השתנה, אם
היה קורה ביניהם משהו, זה היה נגמר, אבל לא היה כלום, רק רגש
אכזר.

אהבתי אותו יותר מאת עצמי. זה לפחות מה שחשבתי. היום אני כבר
לא בטוחה.
הוא למד איתי באותה הכיתה ביסודי. אז בכלל לא הסתכלתי לכיוון
שלו, היינו ידידים. בתיכון נפרדו דרכינו, הוא עבר ללמוד בתל
אביב, אני בגבעתיים. חברים משותפים לא היו לנו. פגשתי אותו
בטקס

"הכרתי בחור מדהים" סיפרה מאוחר יותר לחברתה הטובה בטלפון.
"בהתנחלות?" שאלה זו בהפתעה. "לא, באוטובוס" השיבה. היא תיארה
את מראהו, את השיחות המרתקות, את הסירוב למסור את מספר
הטלפון... "מה הבעיה?" שאלה חברתה, על אף שהתשובה כבר הייתה
ברורה מראש

היא לובשת בגד ים ירוק-טורקיז, ויוצאת מתא המדידה. "נו, איך
זה?" היא שואלת, חברתה מעקמת את האף, הוא בסדר, אבל לא חזק
מספיק. אחרי עשרים-שלושים מדידות נוספות, בשמונה חנויות
יוקרתיות ברחבי איזור המרכז, היא חוזרת לחנות המסויימת ההיא,
וקונה את הבגד ים

"החדר הזה מסריח"
"תודה, גם אתה"
"לא חשבת לסדר פה קצת?"
"לא ציפיתי לאורחים"
"איך את יכולה לחיות במזבלה הזו?"
"מצויין. אפשר להחליף עכשיו?"

למדתי לבגרות בהיסטוריה. לפחות ניסיתי ללמוד. אבל איך אני
יכולה ללמוד כשעל המיטה שלי, יושב לידי הבנאדם הכי מדהים
בעולם?

שלושים אלף מדרגות הפרידו ביני לבין הארמון. שם הוא ישב לו, על
כיסא רם ונישא. האביר. חשבתי ששווה לי לעלות במדרגות, להתאמץ,
להשתדל, אם אגיע ראשונה הוא יהיה שלי. לא שהיה איכפת לי
מהתחרות עליו, אלא שאהבתי אותו.

בחורים הם דבר משגע (באופן חיובי ושלילי), תמיד יודעים לשמח
אותך כשאת עצובה, ולהעציב אותך כשאת שמחה, לחמם לך את הלב או
לשבור אותו כמו קוביית קרח.
הם עושים לך טוב, אבל גם רע. "למה הם לא מובנים?" אני שואלת,
אך אינני מקבלת תשובה.

יכולתי ממש לשמוע את האמת פורצת מתוכי, ללא מעצורים, אבל
המשכתי לשתוק, להביט בפרצופו המופתע, ואחר כך בגבו, לבסוף בדלת
חדרי, שהוא טרח לטרוק בחוזקה כך שכל הבניין שמע. יכולתי גם
לנסות ולשקר, אבל לא היה צורך, הוא כבר הלך, ולא ציפיתי לשובו.

"אז מה עכשיו?"
"אתה יכול ללכת"
"מי אמר שאני רוצה ללכת?"
"אתה גם יכול להישאר"

לפני שנה בערך, אולי שנתיים, אולי יותר, הייתי בדיסנילנד.
היה שם ביתן של אלאדין ונראה לי נורא מגניב הסיפור הזה, אתם
יודעים, עם המנורה, והשד, והמשאלות. היתה שם מנורה שצריך לשפשף
אז שיפשפתי אותה ויצא מתוכה שד.

זה היה הקיץ האחרון בחייו. הוא מת בחורף.
הקיץ הזה הוא שקבע את גורלו...
...יותר הוא כבר לא סבל מחום ואכזבה של קיץ.

אתמול בערב שיחקתי עם עצמי משחק קצת חולני. הייתי במצב רוח רע
ולא הצלחתי להירדם אז לקחתי 6 נרות מאוסף הנרות שלי. העמדתי
אותם בשורה והדלקתי אותם, החדר התמלא באור עדין ונוגה. קבעתי
שכל אחד מהנרות יסמל ידיד או ידידה שלי.

יום ההולדת ה-17 שלי. היומולדת הראשון שלא חגגתי לבד, אלא עם
עומר. החבר הראשון שלי. חגגתי זו לא המילה הנכונה, ואולי בעצם,
זו המילה שהכי מתאימה.

"טירונות. החבר שלי בטירונות. החבר שלי. יש לי חבר."
אלו הן פחות או יותר המחשבות שעברו בראשי כשהתעוררתי, בבוקר
יום העצמאות, במיטתו של עמרי. מסוחררת, עדיין לא מעכלת, לא
נבהלת ממעשיי, קמתי והתלבשתי.

התעוררתי שטופת זיעה ולא הצלחתי להבין. מאיפה החלום הזה הגיע?
למה הוא היה כל כך מוחשי? לא מבינה.
אז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שחלמתי עליו. הוא הוחמא. לא הבנתי
מה מחמיא לו בזה שהתת מודע שלי עובד שעות נוספות, חשבתי שהחלום
הזה דווקא יפריע לו. בכל זאת, חלמתי על

שמרתי עליו טוב. חיבקתי אותו הכי חזק שאפשר. ליטפתי אותו,
וטיפחתי אותו, בכל זאת הוא נטש אותי.

שלוש דמעות עשו את דרכן יחדיו אל מעלה העין. האחת דמעת כאב,
השניה דמעת יגון והשלישית דמעת שמחה. שלושת הדמעות התחרו בינהן
מי תגיע ראשונה אל העין ותזכה לרדת ראשונה, לצאת מן הגוף
ולהוביל אחריה שיירה של דמעות מסוגה.

דניאל ביקש מיסמין שתסלח לו. הוא הביט בה במבט מתחנן מקסים כל
כך, שאפילו אני, שכעסתי עליו, הייתי סולחת לו במקומה. אבל
יסמין היא לא אני, והיא הרחיקה אותו ממנה במבט גועלי, וצעקה
עליו. זה כאב לי, למרות שגם אני כעסתי עליו, מאוד!

היא עמדה כבר שעה ארוכה התור הארוך לקופה. נדמה היה לה שהתור
איננו מתקצר, אך לא עלה בידה לבדוק זאת. העייפות גרמה לה להניח
את ראשה על ידית עגלת הקניות ולנמנם. לנמנם באמצע הסופר הרועש
היה קשה אבל ראשה נח מעט וכוחותיה התחדשו.

...מי לא מכיר את אותם מבטים מרמזים שמחליפים בינהם בני נוער?
מי לא מכיר את החיוך המבויש והראש המורכן שבא אחריהם? מי לא
מכיר את אותה התגרות מסוכנת של נערים ונערות אחד בשניה ושניה
באחד?
...

בחורה רגילה, מתנשקת בחייה נשיקה ראשונה אחת. והנשיקה הזו
לעיתים מלווה אותה לאורך כל חייה, ולעיתים לא. אבל מה קורה,
כשהנשיקה הראשונה של בחורה, הינה נשיקה כפולה, שונה, עם שני
בחורים?

הדבר שליאן תמיד רצתה הוא עיניים כחולות. היא לא שנאה את
העיניים הירוקות שלה, ועל אף שלא הודתה בכך, היא ידעה שהן מאוד
מתאימות לפרצוף שלה ולשיערה הכהה. אך היא שאפה לעיניים כחולות,
כחול בהיר כמו השמיים ביום חמים והבריכה כשאין בה אף אחד
ורואים את הקרקעית.

יש בי קור של לבד.
הלבד הזה, חסר תקוות וזיכרונות.
זהו לבד של אי ידיעה,
או שמא יותר נכון לומר, לבד של חוסר ודאות.

חושבת יותר מדי
חושבת כל הזמן
על העצב בתוכי
ועל כך שהיני קורבן.

עובר יום
עוברים יומיים
ציפייה
ושיחת טלפון קצרה
רגע של אושר...

וזרח בחושך אורך
ואפלתך כצהריים
והיית לי לעונג
ולבכי.

עכשיו אני יודעת
שאכן הוא יהיה
זה שיחליף אותך
כפי שחששתי.

עלייך הנחתי ראשי
וביכיתי אחרים
וכעת על מי אניח ראשי
כדי לבכות אותך?

אלמנת האושר
פוסעת לאט
מנגבת ים של דמעות

אל יקר
אנא שמור על ליבי
שלא יילך
אחריו

אני רוצה שתרפא את הפצע
שפצעת אותי,
כשאמרת לי
"את כמו אחותי".

אפור בשמיים
השמיים בוכים
אפור בשמיים
היכן המלאכים?

כיצד אספר לך
שבזיכרוני אני חורטת
כל מילה ממלותיך,
כל חיוך מחיוכייך
כל מבט ממבטייך?

המחשבה עלייך
היא החיוך
המחשבה עליך
היא הדכדוך.

לפעמים קשה לי להתמודד
ואז אתה מגיע
מחייך אלי, מלטף אותי,
מרגיע.

בזרועותייך מתנחמת
מכל מכאוביי
אך מרבית מכאוביי
הם אתה.

קבוצה בתוך קבוצה
בתוך קבוצה
במסיבה.

כל יום שעובר
עובר אותו דבר
לא רוצה עוד יום כזה
חולמת על מחר

ליבי כלוא בין ידייך,
שחרר אותו בבקשה,
אין לך מה לעשות בו,
החזר אותו אלי.

בשעת מצוקתי מצא הוא לו זמן
להוכיחני אל מול העובדות
לבתר את ליבי המפורר מעבר
לעוד מליוני חתיכות.

כתבתי לך הכול
ושמרתי ופירסמתי,
ורק לך את זה
לא מסרתי.

כשלחשת באוזני
מילים של אהבה
והוצאת מליבי
כל תחושה של אכזבה.

דמעות שקטות
נוגות, נוגעות.
דמעות קטנות
יורדות, זולגות.

דמעות של קיץ
על עיניים בודדות
מביטות בהערצה
בזוג המושלם
בפילגש, ובבחור שלה.

חשבתי שהאדם שיעזור לי למצוא את האור
יהיה אהובי.
חשבתי שרק אהבה תשמש תרופה
לפצעים הרבים שעל ליבי.

אם האהבה
היא כמו שאומרים
פשוט מגיעה
כשלא מוכנים,
אז מתי בדיוק היא תגיע
הרי אני מוכנה תמיד?

רציתי לצעוק,
רציתי לשלול,
את האדם
"היודע הכל"

והדמעות יורדות
לאט לאט,
על לחיו
אשר מאדימה

אני שוכח אותך ילדונת
משאיר אותך בעבר
לא רוצה להיזכר בך
מה שהיה בינינו נקבר.

הגיע הזמן להתעורר
להקיץ מכל חלומותיי עלייך,

הסוף הוא סופי
אין פוגע,
פגוע.

נגמרה האהבה, נגמרו האנשים
נגמרה הידידות, נגמרה האשליה.
החיים חזרו להיות אותם חיים,
לא טוב, לא פשוט, לא רע.

התאהבת באפשרות לאהוב אותי,
אתה חולם על ימים בהם נשב מחובקים
ונחליף בינינו חיוכים אישיים.....

אולי השתגע העולם
ואולי התמימות פשוט אבדה
אבל עכשיו האושר כחול
והקנאה כבר נעלמה.

ולפעמים המילים לא שוות דמעה
והכעס שלי והתסכול שלך
ביחד אנחנו
זוג משוגע.

לו רק ידעה
שאני אכן מפחדת
אבל לא מכישלון
אלא מהצלחה

סלחתי לך על ששבית את ליבי
בקסמייך

הוא זז בתוכי
מגשש אחר יציאה
זרם דם דוחה
ואהוב שכמותו.

אני חושבת על מישהו
והוא לא יוצא לי מהראש
אני יודעת שהוא לא חושב עלי
אבל פעם חשבתי שאולי.

נוסעת אלייך
לבקר אותך
לחייך אלייך
ולהיות שלך.

עצוב לי שהרצון ללכת גבר על הרצון להישאר
שהעולם החיצוני קוסם לך יותר מהעולם שלנו שנינו.

שמעתי את הדפיקות על הדלת
הקשבתי לזעקותיכם
לא חייכתי

ויש גם אנשים
שאלוהים משחק איתם
משחקים מעוותים,
נותן להם שתי ידיים
ועושה אותם מאושרים

החדר מלא אנשים,
מעבירים בינהם מצלמה
"תחייכי" - אז אני מחייכת
החיוך נעלם עם סוף צילום התמונה.

ילדונת תמימה
שמתבגרת בתוך אימה
זרוקה בין אשליות מנופצות לסיוטים
מלווים אותה ערכים אבודים

יש ימים שבוכים אותך
ויש ימים שבוכים איתך
יש ימים של חוסר ודאות
ויש ימים של סתם, בגללך.

כל הבכי שבעולם
לא יעצור את התחושה
שלפני רגע איבדנו זו את זה
ואבדנו זה לזו.

יושבת ליד החלון
ורוח מנשבת
רוצה לקום, לצאת, לנשום
אך ממשיכה לשבת.

לימדת אותי לאהוב את החיים
התאהבתי בהם אך גם בך
לימדת אותי להנות מרגעים
נהנתי מכל רגעיי איתך...

אני לא מאוהבת
ובטח שלא בך
תפסיק לחבק אותי
כאילו שאני שלך

לפעמים
אחרי שאומרים הכל

אהבתי את האפשרות
לאהוב אותך,

צריכה הייתי
להתמודד
עם חדירתך
לתוך חיי
ועם הסתננותך
החוצה מהם.

טוב לי כשאתה איתי
אבל ממך,
אני יודעת,
יש לברוח.

לימודים זו מסגרת
שכל תפקידה לתסכל,
את כל השאיפות והחלומות
שלך לסכל.

ללכת איתכן
אני כבר לא רוצה,
מפחדת ממכן
אוהבת אותכן,
ולבד...
כשאני איתכן.

למדתי למות מבלי לכאוב
את המכה
למדתי לסלוח לעצמי
על כל דמעה.

לפעמים,
החיוך שלך
עושה לך טוב,
ולעיתים
מתעורר בך חשק
לשוב לאהוב.

מבט זהיר אל תוך עינייך
מגלה לי שאין סיבה לחשוש
העיניים שלך מביטות בי באושר
אתה בטוח שאני שלך בלבד.

חיי כמו מגדל קלפים
היו טובים, כל כך יפים
קרסו פתאום בבת אחת
המצב את אושרי שחט.

חום,
שני גופים מתלכדים,
לגוף אחד

דמעתי אותך
לא יכולתי לשכוח

גזרי עץ
ייתכן זהים
ייתכן שונים,
דבר מה קורה
הם נדלקים

אני היא מדפסת.
שעות אתה יושב
הרחק ממני, וכותב
כל שתרצה...
ואחר כך

אני מטומטמת
מאכזבת את כולם,
את עצמי.
אני מטומטמת
משחקת אותה בעלת עקרונות
ובעצם צבועה יותר מכולם...

אני צריכה מילים
שיפסיקו את השקט
יעלימו את הפחד
ויחלישו את הרעד.

מחפשת את האיש
שאוכל על כתפו
להניח ראשי
שילטף אותי

הושטתי את ידי
ניסיתי לגעת בך
ופתאום...
נעלמת

כבר אין לי על מה לכתוב
אני חוזרת על עצמי שוב ושוב
וכמובן שכל רעיון חדש
הוא כבר כתוב

היום מישהו נתן לי
את המפתח לליבו
וביקש שאעביר אותו
למישהי אחרת

במקום אחר
שקט יותר
הדמעות אינן חשובות
ויש שמחת חיים
גם בימים
גם בלילות.

אדים חמים, לוהטים
מלטפים את הגופים
האוהבים...

למה אני משגעת אותך
אתה תוהה
ואני לך לא מסבירה

משוחררת מהנטל שבלאהוב

אתה מביט אל תוך עיניי
בעינייך היפות
מחזיק את ידיי
בידייך החמות,
ומשקר.

שבויה בתוך
כלוב זכוכית
ומסביבי אנשים
מביטים, מתפלאים
ולא מבינים

אתה שובר את לבי
כל פעם מחדש
ואחרי כל שבירה
מתקן אותו כך
שהוא נראה מושלם
יותר משהיה

נמאס לי לכאוב - כאב כה נושן
נמאס לי לשאת על ליבי המטען.

כפתור חולצתי נקרע ממנה
כשהוא ניסה להפשיטני
להותירני מולו במערומיי.

אני מנסה לקום
ונופלת שוב
כל פעם מחדש

הייתי מותירה אותך בריקנותך
אם רק לא היית מביט בי
בעיניים העצובות האלו שלך

נשקתי למוות נשיקה ארוכה
מלאה ברוע
אך כל כך מתוקה.

ניסיתי לומר לך בצורה
הכי עדינה שאפשר
שזה לא יילך בינינו
ושבעצם - זה נגמר.

אל תוך חלומותיי חודרים הם לבושי מדים
צועקים ולועגים, מתעמרים בי ומכים
מאיימים ומשפילים, מבטיהם נוראיים
ומפחידים כל כך.

אם היו אומרים לי
שאני יכולה לקבל

על גג העולם
פורשת ידיים
שיכורה מאושר
ייתכן מאושרת משיכרון

יושבות בבית קפה
שתי נערות בוגרות...

רחש הגלים
החול בין אצבעותיי
וקולך...

אמונה תמימה
בגורלי שיסתדר מעצמו
מושכת אותי אלי העבר
חונקת כוחות ההווה

ובכינו
איש איש על כתף חבריו
כמו כל זוג
שנפרד, ועודו מאוהב.

כל כך צריכה
לחוש בחום הזה
שבוקע ממבט מעריץ
או מגוף מלטף
או מאהבה שלי למישהו.

זוהי קרן האור
שמנסה להגיע אלייך
או שאולי אתה מנסה להביאה,

ויש רגעים
שבהם הכול שבור
ואין טעם
או כוח
לנסות לתקן.

להסתובב בג'ינס צמוד וחולצה קרועה
לחייך אל עצמי במראה,
לרקוד כפי שמעולם לא רקדתי...

אני נוברת בתוך
ארכיון רגשותיי
בניסיון לדלות
זכרונות רחוקים

אני רוצה לבכות
לזרום עם הדמעות
ולא לחשוב על כל מה
שיכל בינינו להיות.

כבר לא מחפשת אהבה
ולא ידידות,
חברות או מגע,
ריקה.

אני יושבת
בחדר
בבית לבד,
ויש רעש.

שחור, שחור, שחור, שחור
כמו בבור, כמו בחור
שבו אותי הפקרת
ואת חיי השחרת.

מי שלא נראה טוב
הוא לא נראה בעיניכם
האם זו רק אני
שרואה את כולם?

זהו שיר מלחמה
לחייל הבודד
שיושב לו במוצב
רועד מקור או פחד
ואולי, משניהם.

מה ההבדל ביני לבינה
חוץ מזה שהיא יפה
ואני רגילה?

שעות על גבי שעות
זולגות מעיניי דמעות

וקנאה בערה
בנפשה התמה
על לילות של בדידות
מול שלמות נפלאה.

והימים מעלימים
את התחושות
והגעגועים
את הכעסים
ואת התסכולים

אני תקועה בתוך מסגרת
שעלי מתכווצת, חונקת,
אני תקועה בתוך מסגרת
"איני תמונה" , אני זועקת.

אתמול נתבקשתי לחשוב על השאלה:
"מי את רוצה להיות?"

פעם היו לי חיים. פה ושם כתבתי קצת. עד שיום אחד נכנסתי לאתר
במה חדשה... טעות גורלית. עכשיו אני סובלת, אני לא בטוחה שאי
פעם אתגבר על כך.

לנשיקה הראשונה שלי קראו איתי.
הוא בהחלט לא היה האהבה הראשונה שלי, הוא לא היה החבר שלי,
ולמעשה אינני יודעת אפילו את שם משפחתו. אבל הוא היה ה...

אנחנו לא נפרדנו! אנחנו בכלל לא היה קיים. אין דבר כזה אנחנו.
יש אותי ויש אותך, אף פעם לא היינו ביחד. אבל... היתה אהבה,
גדולה מאוד, שלי אלייך. ולא היתה אהבה חזרה. אני לא כותבת
בשביל שתרחם עלי, ממש לא. אני כותבת בשביל שתשקר לי.

היה חושך. ולפתע נדלק האור. ככה פתאום. אף אחד לא התפלא, בגלל
שמישהו עמד ליד המתג של החשמל ונראה הגיוני שהוא פשוט לחץ
עליו.

התאהבתי בבחור עם משקפי שמש כחולים. עם עיניים מדהימות,
ושפתיים......שפשוט דורשות שידביקו עליהן נשיקה. התאהבתי בבחור
הזה, עם האופי המקסים, שחימם לי את הלב, ואני חיממתי לו את
הלב חזרה. אבל עכשיו

אומרים שהבכי משחרר. שהוא עוזר.
אני בוכה המון וזה לא עוזר לי.
אולי הסיבה לכך היא שאף אחד לא נמצא שם לחבק אותי ולומר לי
שהכל יסתדר.

כל כך הרבה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שבה ישבת על החלון, כבר
שכחת את חוסר הנוחות והקור המקפיא, שכחת את צריבתן של הדמעות.
וכבר אינך כבעבר,

אני טיפוס שמתקיים מאהבה. אהבה היא סם החיים שלי, בלעדיה אני
מרוקנת, חלושה, סתם אחת.
התאהבויות גורמות לי לזהור, הן גורמות לי לחייך אל עצמי במראה
למרות שאני לא אוהבת את הפנים שלי, אני מחייכת אל עצמי
ומדמיינת שאני מחייכת אליו.

אני היא המחפשת אחר תשובות כל חיי, מחפשת ולא מוצאת.
יש שאומרים עלי שכמה שלא ייתנו לי תמיד אני ארצה יותר, כנראה
שנגזר עליי לחפש דברים שאינם בנמצא ועל כן חיפושיי לא יפסקו
לעולם.

הרבה אנשים חושבים שהרגש הכי חזק הוא אהבה. הם טועים.

גם כאב הוא לא הרגש הכי חזק בעולם, אפילו פחד לא. אז מהו הרגש
הכי חזק בעולם?

זה לא שהפסקתי לאהוב אותך. ממש לא. להיפך. אלא שסוף כל סוף אני
לא נותנת לרגש לשלוט בי. עדיין לא ידוע לי אם זה טוב או רע.
אני אצעק שאני אוהבת אותך, כי זה נכון. אני אלחש את זה, בגלל
שזו המציאות. בזה הכול יסתיים

אני אוהבת ששולחים לי מכתבים והודעות, זאת הרגשה שמישהו חושב
עלי.
אני מאוד אוהבת להגיע הביתה ולמצוא על השולחן שלי פתקים של
"לי, הייתי אצלך ולא היית, נדבר כבר, ...". זאת הרגשה שמישהו
חשב עלי.

אהבתי פעם, לחלום שביום שישי, אני יוצאת עם החבר שלי, סתם
מטיילים מחובקים אחרי סרט, או ביציאה ממסיבה, חלום תמים שכזה,
ילדותי.
אהבתי את החלום המתוק הזה וחיכיתי לרגע שבו הוא יתממש.

עליתי אל האוטובוס, כולי נוטפת זיעה, לא מפוחדת במיוחד, אבל
מאוד מאוכזבת. אפילו להנות אי אפשר? אפילו לא לקבל את המוות
בחיוך?

אני שבה הבייתה. חוזרת לארץ ישראל שלי. חוזרת לנהיגה בטוחה
וארוחות מהירות, חוזרת לתרבות של דאגה וצעקות, חוזרת הבייתה.
מותירה מאחורי אהבה מוזרה, מלאה באושר, במגע, בשמחה, אהבה
קלילה, בת חודש, וחותמת בזאת את סופה.

בין אנשים שכמותי, אינני מוצאת את האחד, ועם הזמן, גדל בתוכי
הפחד - שאותו האחד - יהיה מבחן שהחיים יעמידו בפני - מבחן שבו
אינני מעוניינת להכשל.

את מכירה את התחושה שצריך מישהו לדבר איתו?

כל כך הרבה פעמים רציתי לבכות. אבל לא. בגללך לא ירדו לי
דמעות. כל כך הרבה פעמים רציתי לאהוב שוב, אך כל מחשבה על כך
הזכירה לי את האהבה הטהורה שלי אלייך, זו שהשחטת במחשבותייך
המזוהמות.

אמרת לי שאני כמו אחות קטנה בשבילך, לקחתי אותך ברצינות,
ואת... בכלל לא התכוונת. רציתי לכתוב לך פה על מה שקורה לי
כיום, על הבחורים שסובבים אותי, הלימודים שאני לא מצליחה
בהם...לא תכננתי להתעניין בחייך, מעולם לא הסכמת לשתף אותי
בהם, אפילו את משפחתך המקורי לא

אני ישבתי בבית. התלוננתי על חיי הקטנים והמעצבנים. על האיי סי
קיו שנתקע כל רגע. על העבודה בביולוגיה שלא הספקתי להעתיק
לוורד. ועל... בינתיים אנשים נפלו 3 קומות, והתקרה נפלה עליהם,
וגופות של קרובי משפחה נפלו עליהם. אני ישבתי בבית.

אצבעותייך המתופפות בעצבנות מה על קצות השולחן, פוגשות
באצבעותיי ונרתעות. גופך מתחמק מגופי, חיוכייך, של כולם הם,
קריצותייך, גם הן.

נמאס לי
מלומר שנמאס לי
מהעובדה שנמאס לי.

דווקא היום, מכל הימים, דווקא ביומולדת שלך, שנה אחרי שפרשנו
איש איש לדרכו, דווקא עכשיו, הכרתי מישהו.

משברי כתיבה פוקדים אותי בזה אחר זה, כמו גם משברים בלימודים,
בחיים החברתיים, באמונות.
בחורה שבורה, אף פעם לא נשברת לחלוטין. אף פעם לא מאבדת את
התקווה אשר משתכנת במקומות חשוכים, הנסתרים מכל, בתוכי.

אני חושבת הרבה על קווים אדומים, איפה הם עוברים? מי קובע
אותם?

אני בת 15, מהם הקווים האדומים בגיל הזה? לקווים יש קשר לגיל
בכלל?

לא רוצה לחשוש
או לפחד,
להיבהל
לא רוצה להסגר
ולא להנעל.

שבע עשרה שנים, זה הרבה?
כמה כבר אפשר לחוות בשבע עשרה שנים? כמה אפשר לשמוח, להרגיש,
לבכות, להישבר, להשתנות?

אתה לא רוצה שידעו, אז למה אתה מצפה שאני אצעק שאני אוהבת
אותך? אני לא אצעק, לפחות לא בינתיים.

היה איש, וקרו לו דברים, אנשים דיברו עליו, אנשים דיברו אליו.
הכל היה הגיוני. עד שיום אחד...
יום אחד מישהי כתבה סיפור, לא יפה במיוחד, לא מוצלח במיוחד.

כולם אמרו לי שאם הוא לא בטוח שהוא אוהב אותי, הדבר היחיד
שיוכל לשכנע אותו זה נשיקה. אני לא רציתי להקשיב להם. ולא שלא
רציתי להתנשק איתו, אבל הרגשתי שאם אנחנו מתנשקים רק כדי שהוא
יאהב אותי, אנחנו עלולים גם לשכב רק כדי שהוא יאהב אותי.

המשיכה החזקה ביותר בעולם התבטלה. כאילו מדובר היה באיזה חוק
מתמטי. בעצם היא לא התבטלה, היא עוד קיימת, אלא שהיא בוטלה,
כבר אין לה חשיבות.

אני יושבת בכיתה. שיעור כימיה. משתעממת עד מוות. חושבת עלייך.
מנסה שלא, אבל לא מצליחה להימנע מכך. יודעת שצריכה להפסיק עם
זה, אבל זה עושה לי הרגשה טובה. אין לי מושג למה.

היא אישה מיסתורית. כבר שנים רבות אני מכירה אותה, ועדיין
אינני יודעת לשפוט מי היא.
נדמה לי שהיא היתה שם כשנולדתי, אולי היא הגיעה אחרי, אבל מאז
היא נשארה תמיד, מעין אמא שניה דמויית צל.

שאלתי אותה מה היא רוצה מהחיים שלי. היא ענתה שהיא לא יודעת
ופרצה בבכי. אני לא אחד שיודע להתמודד טוב עם בכי. ואני מאוד
לא אוהב בחורות היסטריות.