צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היא ידעה עליי הכל.
ולא נראה לי שהיא ידעה את זה.
היא הייתה כל-כך חשובה לי.
וכנראה שגם את זה היא לא ידעה.
עכשיו אני בוכה בגלל זה,

מכניסים מטבע,לוחצים על רגש כלשהו - והנה לנו אדם כפי בקשתנו.

היא הייתה נראית טובת לב שכזאת,היא באמת הייתה.
שאלתי לשמה,ואמרתי לה "תכירי,זה חבר שלי".

בך,
בדמך.

שולטת.
במוחך,

בלי לחשוב לרגע,
לקחתי ת'מפתחות של האוטו,
והתחלתי לנסוע.
כן,בגשם הזה.
לא היה אכפת לי מכלום...

היא לא מבינה שזוהי אשליה - ותו לא.
היא לא יודעת אם היא רוצה להפסיק.
היא לא יודעת איך.

היה לי חלום.
חלום שהיה חוזר כל לילה, במשך כמה שנים טובות.
פחדתי מהחלום הזה, מאוד.

נמצאת בתוך המגירה החשוכה, בלי אף אחד שיקח אותה.
נפתחת המגירה לרווחה, כשלילדה הקטנה נהיה מעיק ורע.

אם לא פה כשאני אותך צריכה,
ואם את צוחקת - כשאני בוכה..

זה היה חופש פסח,חודש אפריל. 1999. הייתי בת 15.
באותו ערב הייתי במסיבה של ליאור.
היה ממש ממש כייף,כל-כך לא רציתי שהיום הזה ייגמר!
זה היה היום שבו הבנתי שהחיים באמת יכולים להיות יפים,אחרי
הרבה דברים שעברתי בחיים - ולא הוכיחו לי את זה.

כן, זה היה הדבר היחידי שהייתה עושה בחיים שלה.
שנים, על גבי שנים על גבי שנים.
בהתחלה, זה מה שהיה מלהיב אותה, ופותר לה דברים.

תמיד רציתי לעוף.
זה היה החלום שלי, וממש לא רציתי שזה ישאר בגדר חלום.
אז יום אחד פשוט החלטתי להגשים לעצמי את החלום.

עצמי,
אני כותבת לך את המכתב הזה, כדי שתדעי שאני נורא מודאגת בגללך,
כבר המון זמן.

אבל בכל זאת ממשיכים לשחק במשחק כמו כל יממה וכל שבוע.
רעים, טובים, עצובים, מאושרים, מפסידים, מנצחים בלי לדעת לאן
הולכים.

כמו שרק בחיים יכולים.

אתה מלאך,
אך לא מגיע לך להיות אחד כזה שכואב לו.

בוקר חדש
אור מפציע מבעד לעננים
ציפורים מצייצות
עיניים נפקחות

רק שתינו. בעולם משלנו.
שקט, רועש.
האוזניות על האוזניים.
הידיים בשמיים.

יודעת שאף אחד לא מבין פה כלום.
יודעת שאף אחד לא יודע שהוא אמור להבין.

כדור אחד, אולי שניים.
עוד מוסיקה.
קצת מים.

רוצה להרגיש כמו מישהו אחר.
לא כמוני, כמו מישהו אחר.

להיות 'רגישה',
עושה רע,
כל כך רע,
בלב -
נהייה בו חור,
אחד גדול..

צועדת אל האור,
שבקצה המנהרה.

האדמה לחה,
בכית את גשם הדמעות שלך.
לא חדלת להפסיק,
היה זה בנשימה אחת.
הסתכלת עליי,
בעיניים האדומות שלך,
במבט הטהור הזה,
בעיניים הבהירות האלה.

עשיתי את מה שהיא ביקשה וחזרתי למחברת.
כשחזרתי למחברת, המוזה שלי נתקעה.
המחברת שלי החלה להתמלא בקווים שלאט לאט מחקו את השורות
שכתבתי.

את הלכת.
ואני, נשארתי לבד.
הלכת,
ולא הותרת בי שום סימן.

המלאכית שלי ישנה עכשיו, היא נחה.

במשחק הזה אני הפסדתי, נכנעתי.

עייפה מהחיים,
רוצה לישון,לישון ולא לקום..