|
"שאולה, התמסחרת.
פעם היית צינית ומגניבה, עכשיו את סתם פרחה."
(אל תאמינו! אני עדיין צינית ומגניבה!)
פתאום הוא הביט בי בריכוז ושאל:
"אם היית יכולה להיות צבע, איזה צבע היית רוצה להיות?"
הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח, אולי עישן משהו, אני יודעת...
הוא כנראה שם לב לזלזול בפניי ואמר:
"באמת נו...אני רציני, תחשבי על זה..."
|
הכל התחיל אתמול בחנות, שם הוא ראה אותי לראשונה. הוא בחן אותי
מכל הכיוונים, נגע קצת.
אחר כך היינו כבר במכונית שלו, הייתי במושב לידו, מחכה בקוצר
רוח להגיע לבית שלו.
הוא רק נכנס לחדר וכבר זרק אותי בתנועה חדה על המיטה, מעשה די
משפיל, אפילו בשבילי, אך לא עשי
|
לא קל להיות הבת של ראש הממשלה.
הוא רוצה שאני אתעניין במה שהוא עושה, שאני אראה חדשות וכל זה.
לא מעניין אותי.
|
ומה זה כבר משנה עכשיו?
כי יש לי את המיטה שלי, בפינה, עם הסדינים הלבנים. המכשירים,
הצינורות, הכל במיוחד בשבילי.
גם כל האנשים שמטפלים בי, וחותכים, ומביאים לי תרופות.
ומזריקים.
ומרדימים.
|
היא לומדת בכיתה שלי, ילדה יפה ונורא שקטה עם מבט עצוב תמידי
בעיניים.
אף פעם לא מדברת יותר ממה שצריך. עם שיער שחור ועור בהיר בהיר,
מראה של בובת חרסינה.
אף פעם לא היינו חברות, היא הייתה החברה הכי טובה של ליאת,
תמיד הסתובבו יחד, לי היו החברות שלי
|
חמוד, אה?", אמר, מזלזל מעט. "את יודעת, אף פעם לא שיחקתי
בייסבול, אין לך מה לדאוג", ותוך כדי דיבור עיקם שוב את פיו.
זה כבר התחיל להדאיג אותי.
"גם לא היית בלונדיני מתולתל עם עיניים כחולות", הבטתי לשניה
בעיניו הכהות שנראו כל כך עצובות וניסיתי לחייך קצת, כמ
|
"אני פוסטמה, משתמטת, נרקומנית מסריחה, גם קצת זונה, ויש לי
נטיות התאבדותיות..."
שתקתי קצת.
|
הלכתי ברחוב, מזמזם לי מנגינה עליזה, כי ככה זה בכל הסיפורים.
פתאום, ראיתי ילדה קטנה, עם 2 צמות, יושבת על תות גדול, ממש
באמצע הכביש.
והמכוניות נוסעות, ועוברות דרכה, כאילו שהיא לא קיימת, אבל אני
ידעתי שהיא כן, ועוד איך.
|
הסתובבתי לי בשלווה, הכל היה רגוע, הכל כל כך נעים, החיים
הטובים.
היה לי הרבה אוכל, שתייה, בריכה קטנה, ובמיוחד הרבה שקט.
ואז, פתאום, ללא שום אזהרה, הופיע שלט "יציאה". אפשר להגיד
שפשוט דחפו אותי לעברו בכוח.
|
לאיריס תמיד המון שאלות,
היא ילדה סקרנית.
אך לא רוצה לתת לי תשובות,
ואת לבי זה מרטיט.
|
מלטפות במבטים
ונוגעות בו בדממה
קצת נבוך, מרכין פנים
ומביט באדמה.
|
ואמא אמרה לי שחלומות מתגשמים
אך כשפסעתי כך, יחפה בין הגלים
וחשבתי עליך,
ועליי,
על החיים.
התחלתי לפקפק בכך שחלומות
אכן מתגשמים.
|
באוי נבנה חומה,
לבנים אפורות.
קיר זכוכית,
טביעות ידיים מלוכלכות.
|
עם כל רעד
עובר בה רטט של התרגשות,
עם קול נפץ
נדלק בה זיקוק
|
כשאי אפשר להניד עפעף
לומר מילה
להניע אצבע
להסב מבע
כשאי אפשר למלמל קללה.
|
שלמה ארצי
לפני ימים מספר
במהלך תקתוק על המחשב
מילא אותי עד אפס מקום
אושר
|
לא חשבתי שאוכל
להתרגש מזוהר השמש
על הדשא
|
אתה עדיין שם,
מתחת לפרחים, ומה שיפה,
ומה שמתנדנד, וחורק,
ורק מקווה,
שזה כבר לא משנה לך,
לא איכפת.
|
כשמשהו קטן,
אך יציב ומתמיד,
מקורי, או נבנה
מבקש בשקט
אך כמה בעוצמה
|
אחד הדברים שלמדתי ממך
הוא לכתוב בפנקס רשימות
באופיס, כלומר
פשוט, כשלא צריך יותר
|
בטח תגיד
שהכל רע
ולמה הכל רע
ואולי שאהיה חיובית
|
שם מילים כמו
קוגניציה
לא נשמעות
|
כי זה לא ברור לי
ולא נהיר
ואולי מלמעלה ירצה לתת לי תשובה
להסביר
|
איני יכולה להביט בפניך
כה צנומים, חלושים, רועדים הם שריריך.
|
עומדים בדוכן הפלאפל, נדחקים בין ההמון הרועש-הסואן הזה, ואתה
שולח לי חיוך מעודד, כזה שמסכים איתי בפרצופי הממורמר אך מבקש
לקחת הכל בקלות.
|
|
|
