[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אינטרוספקטיבי
במקום מילים, חיבקתי בשפתיי בעוז פתאומי. הוא לא הופתע, רק
חייך ונישק אותי בלי מאמץ, לאט, כטועם שוב ושוב טעם אהוב.
סיפרו לי שלמחרת הוא צבע פס לבן על אחד הקירות האפורים ואמר
שהלבן זאת אני שנכנסתי לעולמו. הזמן לא נוגס בפס לבן שכזה.
האפור דווקא מתקלף לאיטו.

הומוסקסואליות
היום אני מקסיקנית בטעם קלואה. ליאור תיכף תגיע ונוכל להמשיך
את השיחה הכעוסה מקודם.
אולי שוב אקשור את חיי בשלה, אם היא תתאהב באווירה הרכה של בית
הקפה הזה. ההליכה הקופצנית, שיש בה מן הנער המתבגר, גרמה לי
להמשיך לחייך אל ההרהור הזה.

אורבני
הצלילים המתוכנתים נעו על פני החדר, בעוד ידיו של דניאל
ממשיכות מחול פיתוי מוכר כל כך.
נשימותיו הרכות של הצל תאמו להפליא את הרקע הכללי.
הדם הציף את כולו. במהירות שהפתיעה אותו, ללא היסוס דילג הצל
על ההקדמות.
"אני רוצה אותך" אמר והקצב הגובר והולך מסביבם

אהבה
הזקן הלבן ארך, אני שם לב רק בסוף התיבה האחרונה. לא זוכר איך
התחלתי לנגן את זה, רק צף עם הצליל. עיניו עוקבות היטב אחרי
הידיים בשריגים, מתכווצות קלות, לא מרמזות לי דבר על גזר הדין.

אורבני
זו הדירה הישנה של רוני ונוגה, שמתאימה לנו כמו כפפה. אפילו
מזגן שכנענו את עורך הדין הקמצן להוסיף לפני שנכנסנו לכאן.
ומאז עברו שלוש שנים. שלוש שנים האיש הזה, במטבח, בסלון,
במיטה. שליו כל כך. יש בו משהו כל כך מתוק-חלב כשהוא ככה ישן.

זכרונות
"איזה אהבה?", התפרצתי, "אני לא מצליחה לגמור את המחזה שלי, לא
ישנה מספיק, רטובה לגמרי ועצובה. ואתה ממש לא רגיש אליי, ורק
מנסה להשכיב אותי", אמרתי, מקצינה מאוד את המצב הנוכחי. עכשיו
זה יתפוצץ.

אורבני
הוא רועד, מזיל ריר. משתגע.
ומי שמטייל ככה לבד ברחובות בלילה כזה, בוודאי משתגע מגעגוע
למשהו אחר, חם יותר.
זה יכול להביא כל אחד להתקף. כל סוג של התקף.

אמונה
רק מאמץ קל נדרש כדי לפקוח עיניים, ולהתיישב. החורף נגע בעור
כמו מטר גשם אירי באביב. ואורנים מסתחררים בדיוק מעליי, כמו כל
הדברים הטובים בעולם. התרוממתי מהמיטה, חובקת עץ.
עוד אפגוש את עידן תחת האורנים האלה. זה רק עניין של זמן.

אירוטיקה
היא כיסתה את עצמה בשמיכה ועצמה את עיניה, מתעלמת לחלוטין
מנוכחותי.
לאט התקרבתי אל האישה הרכה המתנשמת שלי.
עיניה נפקחו, עירניות לחלוטין. "מה?" היא חייכה

פנטזיה
דמותך שוב התפוררה למולי. לא שד מחוייך, לא נסיך אפל מבט, רק
אבק ריחף מטה.
ניסיתי להיאחז עוד בקצה השינה, מתעטפת בה, מנסה למחות את
הזיכרון.

מדע בדיוני
צריך לעבד את הלוגים של הסייבר-סקס. לא כולם צריכים לדעת מי
היתה בכישרון רב כל כך הומו אקטיבי. בנוסף לכל הצרות, אם יש
משהו שהלוג הזה האחרון מוכיח, זה שאני משוררת מפוספסת, רק
שהמקצוע מת כבר שנים כל כך רבות, שאין טעם ללמוד את זה באמת
בימינו.

הומוסקסואליות
"לכי תזדייני, יא בת זונה." היא צמצמה את השפתיים.

כמיהה
יש לה משהו בוגר נורא בפנים, יופי צרפתי עצוב כזה. שפתיים
אדומות על רקע לבן ועיניים כהות. מהאנשים שהשיער שלהם תמיד
מסודר. אני תמיד נלחמת בו שישאר בגומייה. כל כך יפה. מה אתה
עושה איתי, כשהיתה לך אחת כזו, שהסתיו הצרפתי יעשה לה להיראות
אינגריד ברגמן.

פנטזיה
"אני אודיאה בת לילאכ, בתה של מוהאג, כוהנת האש הגדולה."
אנחת תדהמה עברה בקהל.
ניזאט קם מכיסאו. דממה השתררה בקהל.
"כולם החוצה. כולם!" רעם, והתייצב מולי.

אהבה
"אני רוצה אותך מתנדנדת עליי במדרגות הלולייניות האלה." אני
צוחקת ומרגישה את ההלמות המוכרת ברקות, את העוז המוכר ששופך בי
היין הזה. שאטו מרגו.

זוגיות
מחירה של השלווה הוא ההכחשה בבוקר הזה. מעולם לא קרה מה שקרה
אתמול. אני אכין לי קפה, ואעשן סיגרייה, והכל יהיה שגרתי. שום
דבר מיוחד לא קרה. פתחתי את הרדיו ומיד נשמע "גשם כבד" של
דילן. איזה יופי של שיר על סערה אמריקאית בברקלי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
געגוע
ועדיין
כמו להכעיס, זוכרת
איך קולך מתרכך בקצוות
כשאתה נוסך בי י' חיבה

תחושתי
הבטת בי, מודד את עיגוליותו
של קו המתניים שלי, הלא מתאים לך בכלל,
מפריע בכך למהלך התקין של הקשר שלנו
מתענג על הרהור חטא למסגרת
אותה קיבעת לעצמך לפני שנים.

געגוע
אני
שעדיין טומנת עבורך
ברעמת שיערי הדובדבני
ניחוח קל

קצרצר
ידיו
לשות בבשרי

מקום
שמעתי היטב איך נע תחת משקוף האבן
השקט של אפס צליל מופלא ואיך, כמו תמיד,
הרוח מעיפה מחטי אורן קרובים-רחוקים.

אינטרוספקטיבי
את תמיד צודקת וזה מרגיז אותי
אולי תהיי קצת פחות

אודה
ואני אומרת בשקט לסר אייזיק
שאפשר עוד לשמוע
את הבומים של התזמורת מרחוק
והאדידס שלי הופכות נעלי אצבע

אהבה
יד עיטוף הדמעה שוזרת בי מילים
לרוך מתנוגע

אהבה
וכל שיר יכול לאמר
פישוק רגליים ונעיצה
וכל שיר מדבר על
מוות

אהבה
לשון המדברת אנגלית
בשטף מתאים לסימטא קטנה של
סן פרנסיסקו תל-אביבית

כמיהה
אתה ממשמש פטמותיי
על כביש מס' 1, במהירות....

אהבה
רעשי מטבח בונים סביבנו משהו שקוף
את בוחנת קימור
אצבעותייך מלטפות אותו.

געגוע
היזכר במדויק בתנועת ידי
המסיטה שיער להבות.
נשימותיך יתמלאו לרגע ריח שרוף,
רמז לאש ההיא של גלימותינו.

כמיהה
אחותי הקטנה תכולת העיניים
צוחקת מהצמרמורות שלי

שכול
קשרו סרטי אבל על צוואריהן הלבנים של היונים הפומביות
ותנו לשוטרי התנועה ללבוש כפפות שחורות ממלכתיות

מינימליסטי
רק עוד פעם אחת
בבקשה

בדידות
וכמו תמיד, אז מתחילה
לנגן בי אנבל לי מתוקה
לוחשת
שאם רק יכולתי,
הייתי עוקרת את
כל העיניים

אהבה
הלוואי והיה יורד גשם עכשיו

גיהנום
סימנים על לחיים
של פוטנציאל מריר

כעס
למקום בו שקט מאוד, אין תנועות ראש מהירות כל כך
דיבור שהולך ונהיה כבד מדי
והלב דופק את החזה.

געגוע
אשאר בצל ההבנה השקט, מפינת הספסל הצופה
לא, החומה שהיתה לא תקום שוב
כשההוא שחיבק נפרם אני פיניתי את ההריסות

אינטרוספקטיבי
הפאב מתרוקן, רואים שמאוד מאוחר בלילה
או מוקדם מאוד בבוקר, וחולפות גם כמה שנים)
אתה נכנס איתי לכאן בלילה שיכור

אינטרוספקטיבי
האם יכולים לראות בני האדם
את האושר מבצבץ

אינטרוספקטיבי
הברק העומם בעיניך
כמו הקיסם במבחנת הזכוכית
של שיעורי הכימיה

אהבה
אם תביא אותך רכבת העמק
לזלצבורג במקרה

בדידות
להסוות סימנים של פרידה
לתת לשפה התחתונה
שתרעד, הבת זונה

אהבה
אתמול בלילה
התגנבתי אליו
שוקטת ארוכות

דיאלוג
אל תטעה לחשוב על קולי הרועד
מתחננת שתפיל חומה בצורה של שתיקה.
חיוך שלו פרשתי לי, יודעת שמה שבליבי עליך
מערבל גם בטון יצוק למים זכים.

אהבה
לא כעשן הוינסטון שנשטף במקלחת
ולא כמו כתמי הזרע שיורדים מכל סדין (לבן או שחור)

ג'ננה
או אולי נקרא לזה
ידיעה.
מודיעינית, אפילו.
(מותר גם לי לפחד, לא?)

עצב
לתת ליומולדת לדמוע

כמיהה
.....מליחות עקבות- השמש,
יכולתי לחוש אותו......

הרהור
מחקת אותי. עכשיו
בריצוד המסך מול פניך
לא יוקרנו עוד פניי.

מצב
ובכל זאת, לא העתקתי לך בלחש
"כי חולת אהבה אני"
כשבידי דף תלוש וגשם, מבקשת ברוך
שתתהפך השנה כמו תקליט, או חרב.

יין
הגברים שואגים כן
בוקובסקי
תן לנו לטעום עוד
מהחתיכות שלך

מצב
ואם הייתי אלוהים הייתי משבצת בו נשיקות
כמו עיקולים על טבעת כסף יחידה במינה
ואולי גם עוד כמה נגיעות

ארספואטיקה
כמוך. כל כך רכה ומתחשבת
ועינייך נמלאות אור בכל פעם שאת מסתכלת עליי
והכל כל כך פרפרים בבטן, רעידות בברכיים, ועוד מחלות

אהבה
פולח דלתותי האדמדמות
רך על לחיי....

אהבה
רך על פני עדיין
להבת אמש

דיאלוג
טעם ריחני מתוק
על לשון רכה מתנהמת

קובץ שירים
מן הרצפה המלוכלכת ניבטות אליי שערות חומות בלונדיניות
ומבט תלוש ותמים שנשאר כך
מתחת לכל הגיל עשרים ושלוש
מסתתרת אחת תשע עשרה

אינטרוספקטיבי
ובמקום מה שהיה אמור להיות שיר אהבה
יוצאת ממני חרב סמוראית
הנדן המוזהב מונח בידך, את עירומה

ארוטי
הלם אלכוהולי, זה מה שקורה פה,
לוחש לי הפחד שהודח אל הזנות של זרועותיך

אינטרוספקטיבי
מלמולים וצווחת מכשירים מהממת
כלואה בין ידיים עטויות לטקס

יחסים
צמר גפן ממלא את הנשימה
צמיגי כמו זפת, מסמא לי את האוויר

אמונה
כמה טוב לא למלמל שירה פגועה
ולהניח לכאבי היומיום לשקוע
בערימת עיתונים על המיטה.

תחושתי
עוד מעט יתכלו העטים והמפיות
ואז יוותר רק דם

שיר ילדים
את ראשך הבלונדיני מחפשת
בין המון אדם בטיילת
שלא תלכי
אוחזת יד זרה
לאיבוד

רומנטיקה
בעוד רגע אטבול במים
ואשטוף מעלי את האנטי.

אינטרוספקטיבי
יש פלחי איום תפוזיים
בקערת הפונץ',

רומנטיקה
כבר כמה לילות

אהבה
הרוח רוחשת געגוע על האוזן הקשובה למ"ק
אולי יקראו לי פתאום

דיאלוג
למה שרק תנחש אותי, תגיד לי.
למה שלא תחקור ותבדוק

כמיהה
לכתוב שירה ברכבת לבית שמש
ביום שישי עמוס סלים
וחיילות המסירות כומתה עייפה
זה קצת כמו לתכנן בריחה.

מקום
את כל החברבורות המצויירות,
מחקתי מעורי.
אני לא מתחפשת יותר לנמר.

תחושתי
עוד תשובי אלינו על ארבע
גם אם את לא כמו כולם
תנסי שוב ושוב
לחפש מקומך בינינו, בבתים המוארים

הומור
רציתי לרגע
להיות המיקרופון
שאתה נושף עליו ברכות הזו שלך

כעס
החרב היא פתרון קל מדי.
לאט אסובב את ההברות הקרות על לשוני

בדידות
זה קורה עכשיו
משכל הדרלינגים
שלי לא יקירים יותר,
כשקירות החדר מתענגים
על אור, חזק ופתאומי,
לאחר שהרחקתי את הוילונות.

אמונה
כמו בני האדם
אנחנו מסוגלים
לשתוק חרבות.

עצב
סימן לחסרון לב פתאומי
ברך הזה של כף היד.
איך הרגשתי אותך פעם, איך.

פיוט
קול גדול מחריף ונכרך
הנר כבה לנשימתך

רומנטיקה
ברור שאתה יכול להיות גם בראד פיט
אם נעמעם את האורות בויסקי

אהבה
ומשהו פועם במערבל האישונים
פקחתי כדי שתראי
הקו המתפלש של הראש

אינטרוספקטיבי
כשהמחסום היחיד
ביני ובין החוף
הוא עדשות המשקפיים

אהבה
להיכן שלנשיקה יש זוהר צפוני

אינטרוספקטיבי
סוגד לרמייה דמיונית,
מבעבע ומרתיח
לשווא.
ועדיין אתה לא מצליח
לנער צל פניי

אינטרוספקטיבי
אני מתאהבת בנהמת המנוע
כמו באישה שישבה בתצלום ההוא,
כשגארפילד החתול דבוק לשמשה לידה
וחייכה בגאווה אליך.

יחסים
ביקשת
שאתקלף בשבילך כמו תפוז...

גיהנום
אני מטלטלת את חייך כמו קוביות שש-בש בידי

ארוטי
מדייקת כריות תחתי
מבטך הלך והתמרכז על עורי

כעס
ובכיכר העיר העתיקה בירושלים
אבוא אליך בלילה ואלחש

אהבה
תשמע את הסוד שלי
יש לי טריק
איך מדמים את התנועה הזאת
מתחילים מהבסיס ועולים למעלה
אבל לא עד הסוף
נשארים מתחת לכיפה

אהבה
צריך שיקרה לנו משהו
גדול ונפלא, בפרטים קטנטנים

לתת לדם לזרום כמו דמעות
ולא להתחשבן על עוד שאיפה מסיגריה

געגוע
עכשיו נשתקתי אתך ב'הללויה'

מצב
כמו קעקוע תזכורת
שנמאס

דיאלוג
בואי, הוא אומר
תהיי המלכה ותכרעי על ארבע

אמונה
תעשה שאוכל להגיע
עד האמת וחזרה
בלי להפוך נציב מלח
או אבן חול בוגדנית
בקצה של מדבר יהודה


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
מכתב
My deepest appreciation for the contempt in which you hold
me, and my endless desire has become just to please you with
my humanly mistakes. I still feel that his photos, at most,
are not as perfect as you must be.

הומוסקסואליות
"קר לך?" אני שואל, ומכבה את המזגן. לי קר, אז בטוח שגם לו.
"האמת היא שלא," הוא מחייך אל הפולניות שלי, ומחבק אותי.
"דווקא חמים ונעים כאן."

מיומנו של מרלין, שם-עט בפורום "בסימן כתיבה"

אהבה
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מגיבה אליו כמעט כמו
אליך, פותחת את הלב, ואחר כך את כפתורי החולצה, ואחר כך את
הדלת. האם גם הוא היה נשאר לחבק גם ברעידות גופי אליו?

אוטוביוגרפי
הקצב הראשון הנשמע באוזניי הוא מהווריד ליד הרקה, הולם בי.
נימים משתרגים במבט הקרוב כל כך אל המראה מתחת לעיניים עד
לאמצע הלחי. כל כך חמוד, הדם שלי.

אוטוביוגרפי
הלוואי שתמותו כולכם.
אתם שבשרכם המדולדל נגע אי פעם ברכות ירכיי.
אתם,במילותיכם המטושטשות לאחר העונג המיוזע.

אוטוביוגרפי
לכי תסבירי להבה.
אז עכשיו, רבותיי, לעניין עצמו.
נשבר לי.
שמה זין על כולכם

הוא ואני
לילה באלבמה, שנינו על העץ שלנו, מחוץ לביתך. אמא שלך תיכף
תקרא לך. ואני?
אשוב לחדרי הקט, בגבעתיים. ידיך מעסות עדיין את גבי המתרחק.
זהו רק חדר, מיטה גדולה ואהובה, מחשב והמון ספרים.

התבגרות
ואם יהיה קשה, הדף יספוג עוד דפים של געגוע ואת תוכלי להיות
גאה ביצירות אינספור על אהבה וכאב וגעגוע ועוד כמה חומרים
שעושים את העולם יפה ומתוק לחיות בו. שווה לחיות למען הרגשות
האלה. וכמה טוב שיש לך למה ולמי להתגעגע. היו תקופות שגם זה לא
היה, ואת זוכרת איך זה

אוטוביוגרפי
לא קל לבוא ולומר לכולם: "חבר'ה, טעיתי. אני יודעת שיותר
פופולרי לדעת דברים כאלה מהתיכון, או אפילו קודם, אבל וואלה,
הבנתי עכשיו, אחרי המון ניסיונות להיות אחרת, שאני לסבית."

אורבני
אני חוצה את הגשר, תחתיי נהר המכוניות של איילון. אורות
בוהקים, מדבר אורבני, נחל אורבני.
ואני הרי בחרתי לחיות כאן בגלל האורבניות שיש בסוף כל תיאורי
הנוף של תל אביב.

אוטוביוגרפי
אינכם צריכים יותר לחשוב עלי או על הטירוף שלי. אינכם צריכים
יותר.
אני מוגנת, ומגנים עליכם מפניי. הדרקונית הזו אינה מהווה איום
יותר, כשהיא מסוממת וסגורה. מדמיינת שמיים, לפעמים, אתם
יודעים? חולמת עדיין על הספר שלי. על החבר שלי לשעבר, ההוא
שחייתי איתו.
פעם

חלום
גם אם אני יודעת שכדי שאלך ולא אראה אותך יותר, צריך משהו בסדר
גודל של שואה אטומית. אני גם יודעת, כבר פוצצתי פצצות אטום.
שואות אטומיות בין אנשים קורות לא פעם. ואז החיבוק מותר.

מכתב
עד כה היתה השפיות כתכשיט ענוד לצווארך. אתה מהזן הטהור, שאינו
בורח לתוך עצמו מהחיים. האמנם? והרי מסכי עשן עוטפים את
תודעתך, כנחשי קוברה ענקיים פוערים פיהם הגדול ולוחשים לך
במתינות : "אז מה?" רך ולוהט, קניבלי.

חוסר אונים
אני מפלצת המילים הנואשות שיורקת אש בכל פעם שמישהו הולך.
אז עכשיו היא הולכת, ומשאירה אותי להתפלץ לבד.

היא ואני
את מבינה, לא הייתי אמורה לרעוד בנשיקה האחרונה.
זה לא בסדר שככה זה קרה. רציתי לנשק אותך כמו אז, בדרך לצפון,
ברוך המוזר של אהבה חדשה. ולא יכולתי. משהו נצמד, התחמם לעוד
רגע, לא רצה להרפות.

אוטוביוגרפי
דווקא לידו אני תמיד יותר מגושמת. נעלי הצבא הופכות להיות
כבדות יותר, האסטמה מתגברת, הגשר בשיניים נראה לי תמיד אימתני
יותר מהרגיל. לכן אני לא מחייכת לידו אף פעם.
ובדרך כלל הוא לא צועק או צוחק. רק מציע לי סיגרייה, שאירגע.
אבל אמא בבית הספר. אי אפשר לעשן

אינטרוספקטיבי
21. לא רק החיים שלך הם סאגה. כולנו חיים בה, ומישהו פשוט שכח
שזה החומר ממנו כותבים סדרות טלוויזיה, ולא להיפך.
22. ועדיין, את מתחילה להישמע כמו קארי ברדשו ללסביות התל
אביביות.

אוטוביוגרפי
רק שנאה היתה שם. זה מה שהיה. החום שהופק מחיכוך הלשונות שלנו,
היה זהה לשל סכין המושחזת על אבן גדולה ועגולה. מראש, לא אהבתי
אותך.
לא אוהבת אותך, ולא אוהב אותך לעולם.

אהבה
"השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת
אהבה אני" (שיר השירים, פרק ה', 8)


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
על אחת ממיטותינו

הפג'ו נעצרת בתוך משאית. בבית, בנו הקטן מחזיק את הדובי האדום
חזק אל הלב, מרגיש איך נמעכים חייו כמו מוחו של אביו אל תקרת
המכונית, כשהמשאית מהכיוון הנגדי נכנסת בלי התראה לתוך הפג'ו.
תמיד זה מתחיל ונגמר בינינו במכונית אדומה בגשם.

על הדיונה הגדולה של החיים
בחרו שניים להקים מאהל.

הוצאתי שני ספרים וכמה ניירות, שישבו סביב, שזה יראה שעשיתי
משהו. נועם אוהב לראות שאני עסוקה במשהו, לא מתבטלת. הוא ארז
את הארגז הזה, על פי כל סימני הסדר. חלוקה לנושאים ועל פי סדר
הא"ב, כרגיל. ספרים. היומן הישן שלי נמעך ביניהם.

מה עשיתי רע, חשב. חדרי ההיכרויות היו מלאים באותו לילה. ראיון
של רבע שעה ואת תמצאי את עצמך בדרכי אליי, יפהפיית הצ'אט. הוא
נכנס לסקס 30+. תמונות הן הכרחיות, לא שהוא בררן כל כך. בכל
אחת יש משהו אירוטי שבא לו לטעום, אומר תמיד בחיוך למי ששואל.

ההומור והמחקר הזה הצילו את השפיות שלי. מצאתי דרך אקדמית
להתנגד.
איזי טען שזה משוגע ודיבר על הפרת הגבלים בוטה מדי, למי שכבר
נתפסה בעבר.

פניה
בדיעבד, לא אהבנו את מה שכתבנו (גם פגענו, אז בכלל)
ולמחוק את זה אי אפשר (בתמונע אין "הורד יצירה")
אבל לא יורקים לבאר שמרווה את הצימאון היצירתי
(וגם גורמת לנו לשוב ולהיפגש)

דמיינו דממה. הדממה הכי עמוקה שדמיינתם בחייכם. כזו של שקט
שמכאיב כבר באוזניים. דמיינו לבד, ארוך וקיצוני יותר ממה שאי
פעם עלה בדעתכם שאפשר. אתם לבד, ושקט סביב. תוסיפו חושך,
אפילו. וקר.


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
עיבוד ממוחשב
אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
אני עולה כמו
השמש, היושבת
מעליך, ורושמת
בקרניה את יומך.
אני קרובה כמו
הגשם, על ראשך
ועל פניך, והמים
שבפיך לטעמך.
איזה שיר.

הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני מאבדת
כל שריד לציניות
בדקה לשתיים
בלילה


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/AnatAvissar
יוצר מס' 16415. בבמה מאז 22/9/02 1:02

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לענת אבישר
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה