|
במקום מילים, חיבקתי בשפתיי בעוז פתאומי. הוא לא הופתע, רק
חייך ונישק אותי בלי מאמץ, לאט, כטועם שוב ושוב טעם אהוב.
סיפרו לי שלמחרת הוא צבע פס לבן על אחד הקירות האפורים ואמר
שהלבן זאת אני שנכנסתי לעולמו. הזמן לא נוגס בפס לבן שכזה.
האפור דווקא מתקלף לאיטו.
|
היום אני מקסיקנית בטעם קלואה. ליאור תיכף תגיע ונוכל להמשיך
את השיחה הכעוסה מקודם.
אולי שוב אקשור את חיי בשלה, אם היא תתאהב באווירה הרכה של בית
הקפה הזה. ההליכה הקופצנית, שיש בה מן הנער המתבגר, גרמה לי
להמשיך לחייך אל ההרהור הזה.
|
הצלילים המתוכנתים נעו על פני החדר, בעוד ידיו של דניאל
ממשיכות מחול פיתוי מוכר כל כך.
נשימותיו הרכות של הצל תאמו להפליא את הרקע הכללי.
הדם הציף את כולו. במהירות שהפתיעה אותו, ללא היסוס דילג הצל
על ההקדמות.
"אני רוצה אותך" אמר והקצב הגובר והולך מסביבם
|
הזקן הלבן ארך, אני שם לב רק בסוף התיבה האחרונה. לא זוכר איך
התחלתי לנגן את זה, רק צף עם הצליל. עיניו עוקבות היטב אחרי
הידיים בשריגים, מתכווצות קלות, לא מרמזות לי דבר על גזר הדין.
|
זו הדירה הישנה של רוני ונוגה, שמתאימה לנו כמו כפפה. אפילו
מזגן שכנענו את עורך הדין הקמצן להוסיף לפני שנכנסנו לכאן.
ומאז עברו שלוש שנים. שלוש שנים האיש הזה, במטבח, בסלון,
במיטה. שליו כל כך. יש בו משהו כל כך מתוק-חלב כשהוא ככה ישן.
|
"איזה אהבה?", התפרצתי, "אני לא מצליחה לגמור את המחזה שלי, לא
ישנה מספיק, רטובה לגמרי ועצובה. ואתה ממש לא רגיש אליי, ורק
מנסה להשכיב אותי", אמרתי, מקצינה מאוד את המצב הנוכחי. עכשיו
זה יתפוצץ.
|
הוא רועד, מזיל ריר. משתגע.
ומי שמטייל ככה לבד ברחובות בלילה כזה, בוודאי משתגע מגעגוע
למשהו אחר, חם יותר.
זה יכול להביא כל אחד להתקף. כל סוג של התקף.
|
רק מאמץ קל נדרש כדי לפקוח עיניים, ולהתיישב. החורף נגע בעור
כמו מטר גשם אירי באביב. ואורנים מסתחררים בדיוק מעליי, כמו כל
הדברים הטובים בעולם. התרוממתי מהמיטה, חובקת עץ.
עוד אפגוש את עידן תחת האורנים האלה. זה רק עניין של זמן.
|
היא כיסתה את עצמה בשמיכה ועצמה את עיניה, מתעלמת לחלוטין
מנוכחותי.
לאט התקרבתי אל האישה הרכה המתנשמת שלי.
עיניה נפקחו, עירניות לחלוטין. "מה?" היא חייכה
|
דמותך שוב התפוררה למולי. לא שד מחוייך, לא נסיך אפל מבט, רק
אבק ריחף מטה.
ניסיתי להיאחז עוד בקצה השינה, מתעטפת בה, מנסה למחות את
הזיכרון.
|
צריך לעבד את הלוגים של הסייבר-סקס. לא כולם צריכים לדעת מי
היתה בכישרון רב כל כך הומו אקטיבי. בנוסף לכל הצרות, אם יש
משהו שהלוג הזה האחרון מוכיח, זה שאני משוררת מפוספסת, רק
שהמקצוע מת כבר שנים כל כך רבות, שאין טעם ללמוד את זה באמת
בימינו.
|
"לכי תזדייני, יא בת זונה." היא צמצמה את השפתיים.
|
יש לה משהו בוגר נורא בפנים, יופי צרפתי עצוב כזה. שפתיים
אדומות על רקע לבן ועיניים כהות. מהאנשים שהשיער שלהם תמיד
מסודר. אני תמיד נלחמת בו שישאר בגומייה. כל כך יפה. מה אתה
עושה איתי, כשהיתה לך אחת כזו, שהסתיו הצרפתי יעשה לה להיראות
אינגריד ברגמן.
|
"אני אודיאה בת לילאכ, בתה של מוהאג, כוהנת האש הגדולה."
אנחת תדהמה עברה בקהל.
ניזאט קם מכיסאו. דממה השתררה בקהל.
"כולם החוצה. כולם!" רעם, והתייצב מולי.
|
"אני רוצה אותך מתנדנדת עליי במדרגות הלולייניות האלה." אני
צוחקת ומרגישה את ההלמות המוכרת ברקות, את העוז המוכר ששופך בי
היין הזה. שאטו מרגו.
|
מחירה של השלווה הוא ההכחשה בבוקר הזה. מעולם לא קרה מה שקרה
אתמול. אני אכין לי קפה, ואעשן סיגרייה, והכל יהיה שגרתי. שום
דבר מיוחד לא קרה. פתחתי את הרדיו ומיד נשמע "גשם כבד" של
דילן. איזה יופי של שיר על סערה אמריקאית בברקלי.
|
ועדיין
כמו להכעיס, זוכרת
איך קולך מתרכך בקצוות
כשאתה נוסך בי י' חיבה
|
הבטת בי, מודד את עיגוליותו
של קו המתניים שלי, הלא מתאים לך בכלל,
מפריע בכך למהלך התקין של הקשר שלנו
מתענג על הרהור חטא למסגרת
אותה קיבעת לעצמך לפני שנים.
|
אני
שעדיין טומנת עבורך
ברעמת שיערי הדובדבני
ניחוח קל
|
שמעתי היטב איך נע תחת משקוף האבן
השקט של אפס צליל מופלא ואיך, כמו תמיד,
הרוח מעיפה מחטי אורן קרובים-רחוקים.
|
את תמיד צודקת וזה מרגיז אותי
אולי תהיי קצת פחות
|
ואני אומרת בשקט לסר אייזיק
שאפשר עוד לשמוע
את הבומים של התזמורת מרחוק
והאדידס שלי הופכות נעלי אצבע
|
יד עיטוף הדמעה שוזרת בי מילים
לרוך מתנוגע
|
וכל שיר יכול לאמר
פישוק רגליים ונעיצה
וכל שיר מדבר על
מוות
|
לשון המדברת אנגלית
בשטף מתאים לסימטא קטנה של
סן פרנסיסקו תל-אביבית
|
אתה ממשמש פטמותיי
על כביש מס' 1, במהירות....
|
רעשי מטבח בונים סביבנו משהו שקוף
את בוחנת קימור
אצבעותייך מלטפות אותו.
|
היזכר במדויק בתנועת ידי
המסיטה שיער להבות.
נשימותיך יתמלאו לרגע ריח שרוף,
רמז לאש ההיא של גלימותינו.
|
אחותי הקטנה תכולת העיניים
צוחקת מהצמרמורות שלי
|
קשרו סרטי אבל על צוואריהן הלבנים של היונים הפומביות
ותנו לשוטרי התנועה ללבוש כפפות שחורות ממלכתיות
|
וכמו תמיד, אז מתחילה
לנגן בי אנבל לי מתוקה
לוחשת
שאם רק יכולתי,
הייתי עוקרת את
כל העיניים
|
הלוואי והיה יורד גשם עכשיו
|
סימנים על לחיים
של פוטנציאל מריר
|
למקום בו שקט מאוד, אין תנועות ראש מהירות כל כך
דיבור שהולך ונהיה כבד מדי
והלב דופק את החזה.
|
אשאר בצל ההבנה השקט, מפינת הספסל הצופה
לא, החומה שהיתה לא תקום שוב
כשההוא שחיבק נפרם אני פיניתי את ההריסות
|
הפאב מתרוקן, רואים שמאוד מאוחר בלילה
או מוקדם מאוד בבוקר, וחולפות גם כמה שנים)
אתה נכנס איתי לכאן בלילה שיכור
|
האם יכולים לראות בני האדם
את האושר מבצבץ
|
הברק העומם בעיניך
כמו הקיסם במבחנת הזכוכית
של שיעורי הכימיה
|
אם תביא אותך רכבת העמק
לזלצבורג במקרה
|
להסוות סימנים של פרידה
לתת לשפה התחתונה
שתרעד, הבת זונה
|
אתמול בלילה
התגנבתי אליו
שוקטת ארוכות
|
אל תטעה לחשוב על קולי הרועד
מתחננת שתפיל חומה בצורה של שתיקה.
חיוך שלו פרשתי לי, יודעת שמה שבליבי עליך
מערבל גם בטון יצוק למים זכים.
|
לא כעשן הוינסטון שנשטף במקלחת
ולא כמו כתמי הזרע שיורדים מכל סדין (לבן או שחור)
|
או אולי נקרא לזה
ידיעה.
מודיעינית, אפילו.
(מותר גם לי לפחד, לא?)
|
.....מליחות עקבות- השמש,
יכולתי לחוש אותו......
|
מחקת אותי. עכשיו
בריצוד המסך מול פניך
לא יוקרנו עוד פניי.
|
ובכל זאת, לא העתקתי לך בלחש
"כי חולת אהבה אני"
כשבידי דף תלוש וגשם, מבקשת ברוך
שתתהפך השנה כמו תקליט, או חרב.
|
הגברים שואגים כן
בוקובסקי
תן לנו לטעום עוד
מהחתיכות שלך
|
ואם הייתי אלוהים הייתי משבצת בו נשיקות
כמו עיקולים על טבעת כסף יחידה במינה
ואולי גם עוד כמה נגיעות
|
כמוך. כל כך רכה ומתחשבת
ועינייך נמלאות אור בכל פעם שאת מסתכלת עליי
והכל כל כך פרפרים בבטן, רעידות בברכיים, ועוד מחלות
|
פולח דלתותי האדמדמות
רך על לחיי....
|
טעם ריחני מתוק
על לשון רכה מתנהמת
|
מן הרצפה המלוכלכת ניבטות אליי שערות חומות בלונדיניות
ומבט תלוש ותמים שנשאר כך
מתחת לכל הגיל עשרים ושלוש
מסתתרת אחת תשע עשרה
|
ובמקום מה שהיה אמור להיות שיר אהבה
יוצאת ממני חרב סמוראית
הנדן המוזהב מונח בידך, את עירומה
|
הלם אלכוהולי, זה מה שקורה פה,
לוחש לי הפחד שהודח אל הזנות של זרועותיך
|
מלמולים וצווחת מכשירים מהממת
כלואה בין ידיים עטויות לטקס
|
צמר גפן ממלא את הנשימה
צמיגי כמו זפת, מסמא לי את האוויר
|
כמה טוב לא למלמל שירה פגועה
ולהניח לכאבי היומיום לשקוע
בערימת עיתונים על המיטה.
|
עוד מעט יתכלו העטים והמפיות
ואז יוותר רק דם
|
את ראשך הבלונדיני מחפשת
בין המון אדם בטיילת
שלא תלכי
אוחזת יד זרה
לאיבוד
|
בעוד רגע אטבול במים
ואשטוף מעלי את האנטי.
|
יש פלחי איום תפוזיים
בקערת הפונץ',
|
הרוח רוחשת געגוע על האוזן הקשובה למ"ק
אולי יקראו לי פתאום
|
למה שרק תנחש אותי, תגיד לי.
למה שלא תחקור ותבדוק
|
לכתוב שירה ברכבת לבית שמש
ביום שישי עמוס סלים
וחיילות המסירות כומתה עייפה
זה קצת כמו לתכנן בריחה.
|
את כל החברבורות המצויירות,
מחקתי מעורי.
אני לא מתחפשת יותר לנמר.
|
עוד תשובי אלינו על ארבע
גם אם את לא כמו כולם
תנסי שוב ושוב
לחפש מקומך בינינו, בבתים המוארים
|
רציתי לרגע
להיות המיקרופון
שאתה נושף עליו ברכות הזו שלך
|
החרב היא פתרון קל מדי.
לאט אסובב את ההברות הקרות על לשוני
|
זה קורה עכשיו
משכל הדרלינגים
שלי לא יקירים יותר,
כשקירות החדר מתענגים
על אור, חזק ופתאומי,
לאחר שהרחקתי את הוילונות.
|
כמו בני האדם
אנחנו מסוגלים
לשתוק חרבות.
|
סימן לחסרון לב פתאומי
ברך הזה של כף היד.
איך הרגשתי אותך פעם, איך.
|
קול גדול מחריף ונכרך
הנר כבה לנשימתך
|
ברור שאתה יכול להיות גם בראד פיט
אם נעמעם את האורות בויסקי
|
ומשהו פועם במערבל האישונים
פקחתי כדי שתראי
הקו המתפלש של הראש
|
כשהמחסום היחיד
ביני ובין החוף
הוא עדשות המשקפיים
|
להיכן שלנשיקה יש זוהר צפוני
|
סוגד לרמייה דמיונית,
מבעבע ומרתיח
לשווא.
ועדיין אתה לא מצליח
לנער צל פניי
|
אני מתאהבת בנהמת המנוע
כמו באישה שישבה בתצלום ההוא,
כשגארפילד החתול דבוק לשמשה לידה
וחייכה בגאווה אליך.
|
ביקשת
שאתקלף בשבילך כמו תפוז...
|
אני מטלטלת את חייך כמו קוביות שש-בש בידי
|
מדייקת כריות תחתי
מבטך הלך והתמרכז על עורי
|
ובכיכר העיר העתיקה בירושלים
אבוא אליך בלילה ואלחש
|
תשמע את הסוד שלי
יש לי טריק
איך מדמים את התנועה הזאת
מתחילים מהבסיס ועולים למעלה
אבל לא עד הסוף
נשארים מתחת לכיפה
|
צריך שיקרה לנו משהו
גדול ונפלא, בפרטים קטנטנים
|
לתת לדם לזרום כמו דמעות
ולא להתחשבן על עוד שאיפה מסיגריה
|
עכשיו נשתקתי אתך ב'הללויה'
|
בואי, הוא אומר
תהיי המלכה ותכרעי על ארבע
|
תעשה שאוכל להגיע
עד האמת וחזרה
בלי להפוך נציב מלח
או אבן חול בוגדנית
בקצה של מדבר יהודה
|
My deepest appreciation for the contempt in which you hold
me, and my endless desire has become just to please you with
my humanly mistakes. I still feel that his photos, at most,
are not as perfect as you must be.
|
"קר לך?" אני שואל, ומכבה את המזגן. לי קר, אז בטוח שגם לו.
"האמת היא שלא," הוא מחייך אל הפולניות שלי, ומחבק אותי.
"דווקא חמים ונעים כאן."
מיומנו של מרלין, שם-עט בפורום "בסימן כתיבה"
|
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מגיבה אליו כמעט כמו
אליך, פותחת את הלב, ואחר כך את כפתורי החולצה, ואחר כך את
הדלת. האם גם הוא היה נשאר לחבק גם ברעידות גופי אליו?
|
הקצב הראשון הנשמע באוזניי הוא מהווריד ליד הרקה, הולם בי.
נימים משתרגים במבט הקרוב כל כך אל המראה מתחת לעיניים עד
לאמצע הלחי. כל כך חמוד, הדם שלי.
|
הלוואי שתמותו כולכם.
אתם שבשרכם המדולדל נגע אי פעם ברכות ירכיי.
אתם,במילותיכם המטושטשות לאחר העונג המיוזע.
|
לכי תסבירי להבה.
אז עכשיו, רבותיי, לעניין עצמו.
נשבר לי.
שמה זין על כולכם
|
לילה באלבמה, שנינו על העץ שלנו, מחוץ לביתך. אמא שלך תיכף
תקרא לך. ואני?
אשוב לחדרי הקט, בגבעתיים. ידיך מעסות עדיין את גבי המתרחק.
זהו רק חדר, מיטה גדולה ואהובה, מחשב והמון ספרים.
|
ואם יהיה קשה, הדף יספוג עוד דפים של געגוע ואת תוכלי להיות
גאה ביצירות אינספור על אהבה וכאב וגעגוע ועוד כמה חומרים
שעושים את העולם יפה ומתוק לחיות בו. שווה לחיות למען הרגשות
האלה. וכמה טוב שיש לך למה ולמי להתגעגע. היו תקופות שגם זה לא
היה, ואת זוכרת איך זה
|
לא קל לבוא ולומר לכולם: "חבר'ה, טעיתי. אני יודעת שיותר
פופולרי לדעת דברים כאלה מהתיכון, או אפילו קודם, אבל וואלה,
הבנתי עכשיו, אחרי המון ניסיונות להיות אחרת, שאני לסבית."
|
אני חוצה את הגשר, תחתיי נהר המכוניות של איילון. אורות
בוהקים, מדבר אורבני, נחל אורבני.
ואני הרי בחרתי לחיות כאן בגלל האורבניות שיש בסוף כל תיאורי
הנוף של תל אביב.
|
אינכם צריכים יותר לחשוב עלי או על הטירוף שלי. אינכם צריכים
יותר.
אני מוגנת, ומגנים עליכם מפניי. הדרקונית הזו אינה מהווה איום
יותר, כשהיא מסוממת וסגורה. מדמיינת שמיים, לפעמים, אתם
יודעים? חולמת עדיין על הספר שלי. על החבר שלי לשעבר, ההוא
שחייתי איתו.
פעם
|
גם אם אני יודעת שכדי שאלך ולא אראה אותך יותר, צריך משהו בסדר
גודל של שואה אטומית. אני גם יודעת, כבר פוצצתי פצצות אטום.
שואות אטומיות בין אנשים קורות לא פעם. ואז החיבוק מותר.
|
עד כה היתה השפיות כתכשיט ענוד לצווארך. אתה מהזן הטהור, שאינו
בורח לתוך עצמו מהחיים. האמנם? והרי מסכי עשן עוטפים את
תודעתך, כנחשי קוברה ענקיים פוערים פיהם הגדול ולוחשים לך
במתינות : "אז מה?" רך ולוהט, קניבלי.
|
אני מפלצת המילים הנואשות שיורקת אש בכל פעם שמישהו הולך.
אז עכשיו היא הולכת, ומשאירה אותי להתפלץ לבד.
|
את מבינה, לא הייתי אמורה לרעוד בנשיקה האחרונה.
זה לא בסדר שככה זה קרה. רציתי לנשק אותך כמו אז, בדרך לצפון,
ברוך המוזר של אהבה חדשה. ולא יכולתי. משהו נצמד, התחמם לעוד
רגע, לא רצה להרפות.
|
דווקא לידו אני תמיד יותר מגושמת. נעלי הצבא הופכות להיות
כבדות יותר, האסטמה מתגברת, הגשר בשיניים נראה לי תמיד אימתני
יותר מהרגיל. לכן אני לא מחייכת לידו אף פעם.
ובדרך כלל הוא לא צועק או צוחק. רק מציע לי סיגרייה, שאירגע.
אבל אמא בבית הספר. אי אפשר לעשן
|
21. לא רק החיים שלך הם סאגה. כולנו חיים בה, ומישהו פשוט שכח
שזה החומר ממנו כותבים סדרות טלוויזיה, ולא להיפך.
22. ועדיין, את מתחילה להישמע כמו קארי ברדשו ללסביות התל
אביביות.
|
רק שנאה היתה שם. זה מה שהיה. החום שהופק מחיכוך הלשונות שלנו,
היה זהה לשל סכין המושחזת על אבן גדולה ועגולה. מראש, לא אהבתי
אותך.
לא אוהבת אותך, ולא אוהב אותך לעולם.
|
"השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת
אהבה אני" (שיר השירים, פרק ה', 8)
|
הפג'ו נעצרת בתוך משאית. בבית, בנו הקטן מחזיק את הדובי האדום
חזק אל הלב, מרגיש איך נמעכים חייו כמו מוחו של אביו אל תקרת
המכונית, כשהמשאית מהכיוון הנגדי נכנסת בלי התראה לתוך הפג'ו.
תמיד זה מתחיל ונגמר בינינו במכונית אדומה בגשם.
|
על הדיונה הגדולה של החיים
בחרו שניים להקים מאהל.
|
הוצאתי שני ספרים וכמה ניירות, שישבו סביב, שזה יראה שעשיתי
משהו. נועם אוהב לראות שאני עסוקה במשהו, לא מתבטלת. הוא ארז
את הארגז הזה, על פי כל סימני הסדר. חלוקה לנושאים ועל פי סדר
הא"ב, כרגיל. ספרים. היומן הישן שלי נמעך ביניהם.
|
מה עשיתי רע, חשב. חדרי ההיכרויות היו מלאים באותו לילה. ראיון
של רבע שעה ואת תמצאי את עצמך בדרכי אליי, יפהפיית הצ'אט. הוא
נכנס לסקס 30+. תמונות הן הכרחיות, לא שהוא בררן כל כך. בכל
אחת יש משהו אירוטי שבא לו לטעום, אומר תמיד בחיוך למי ששואל.
|
ההומור והמחקר הזה הצילו את השפיות שלי. מצאתי דרך אקדמית
להתנגד.
איזי טען שזה משוגע ודיבר על הפרת הגבלים בוטה מדי, למי שכבר
נתפסה בעבר.
|
בדיעבד, לא אהבנו את מה שכתבנו (גם פגענו, אז בכלל)
ולמחוק את זה אי אפשר (בתמונע אין "הורד יצירה")
אבל לא יורקים לבאר שמרווה את הצימאון היצירתי
(וגם גורמת לנו לשוב ולהיפגש)
|
דמיינו דממה. הדממה הכי עמוקה שדמיינתם בחייכם. כזו של שקט
שמכאיב כבר באוזניים. דמיינו לבד, ארוך וקיצוני יותר ממה שאי
פעם עלה בדעתכם שאפשר. אתם לבד, ושקט סביב. תוסיפו חושך,
אפילו. וקר.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני ההוכחה
שצריך להרוג
טוסטרים כשהם
קטנים.
(מערבל בטון
ברגע של שנאה
עצמית) |
|
