|
חיי אדם הוא ספר הנכתב בכל רגע.
|
רק מילים לא יוכלו לומר לך, יקירי, את גודל אהבתי.
ומהן מילים?
רק רצף של אותיות שבא והולך ברגע אחד.
|
נשכבתי במיטה והתכסתי בשמיכה והרגשתי את החום ממלא את חלקיו
העליונים של גופי.
|
"עצמי את עיניך..." הוא אמר לי. "מה את רואה?"
"את הים..."
ריחפתי בדמיוני הרחק הרחק אל העולם הקטן שלי.
הגלים דממו, הבטתי במים השחורים ובהשתקפות הנאורה של הירח...
בכיתי בדממה.
|
תמיד בסיפורים הוא שמע, על הלב וצבעו האדום.
אך לבו שלו היה שחור.
|
אבל מתחת לפני האדמה, כולן חוברות להן ביחד, מתאחדות בדממה שהן
עצמן יצרו מתחילה, ביחד מרכיבות את משפטים.
הו... המשפטים שכל כך ניסיתי לשבור.
אתה בכלל זוכר אותם? הם הרי באו ממך.
|
יחדיו, תחת כיפת שמים סגריריים, חיפשנו מקלט, ישועה, תיבת עץ
קטנה שתיקח אותנו למקום מבטחים, ויונה צחורה, עם ענף זית,
שתוביל אותנו לדרכנו החדשה והטובה.
|
משהו בי רוצה לעצור לרגע, להביט בכל ולחזות בפלא, אך במקום זאת
אני ממהרת, מגבירה את צעדיי. טרודה במחשבות שצפות פתאום
ומשתלטות עליי. מחשבות שחשבתי פעם, שגרמו לי לחייך.
עכשיו הן רק זיכרון רחוק, תקופת חיים אחרת, בצילו של סתיו אחר,
מכוסה כולו שלכת.
|
איך זה מרגיש,
לדעת שבקרוב הכל הולך להשתנות?
|
סגורה באלפי מנעולים,
מן הפחד.
|
הצבעים חיוורים בלעדיך,
גלי הים שוקטים.
ליבי שוקע בתוכם
|
רקיע ומים
ומי יבדיל בינינו?
|
נותר הגעגוע
בסבך האהבה.
והיא כה כאובה...
|
ילדה קטנה, תשבי לך, אל תאמרי דבר.
|
אבקת קסמים
לחש חרישי
בדממה יירקם הכישוף.
|
לימים הולך אני
בממלכת האופל של עיניה
|
אם תלך
לפני אשר תאמר
לה, את לבך
הוא נישמר
|
פתאום קולה הפסיק את מחשבותיי, היא הביטה בי בחיוך, אחזתי את
ידה והצטרפתי אליה בשירה.
הו, אחותי היקרה, כה רציתי לספר לה מה נמצא עמוק בתוך ליבי.
|
הו, קריאת הינשוף בלילות נועמת לי.
|
מצאתי את עצמי שוב במקום מוכר.
|
מילים פשוטות, חסרות כל משמעות.
זה הכל.... זה הכל... הכל...
האולם כמעט שומם והוא יושב, יושב דומם על אחד הכיסאות.
אבל הוא לא באמת שם, הלא כן?
|
אי שם,
כניראה יש מקום טוב יותר, יפה יותר.
מעבר לאוקיינוסים רחוקים ומיליוני הרים מושלגים ונטיפי קרח.
כל כך הרמוני,
כמו אריה שקטה, כמו ריקוד.
|
היא ניגשה אליי, בחגיגות של השנה החדשה, סיפרה לי שהיא מבינה
אותי, וככה גם היא...לא ידענו איך לדבר על זה, על הזכר הזה, של
כל מה שעבר עלינו ביחד, על המבחנים שהחיים הציבו לנו ואז לקחו
מאיתנו את האופטימיות, רק הבטנו אחת אל השנייה בעצב, והמשכנו
בדרכנו
|
אני פרפר.
עפה למקומות רחוקים, צופה בשמש נעלמת בתוך הים, נרדמת בתוך
המגע הרך של עלי כותרת.
|
אילו יכולתי, חברה, לשאוב ממך את כל העצב, הייתי עושה זאת.
|
" על מה מסתכל? גבר חלש שכמוני? הלא רק בגללה הפכנו להיות
כאלה, בגלל הצחוק הארור שלה! אפילו שהיא כשהיא פסעה אל תוך
הגלים, היא עדיין המשיכה לצחוק...
מה, אתה חושב שאם תישאר כאן ותחלום עליה היא תחזור? אתה ממש
חושב שזה יועיל לך במשהו? לא!
כי עכשיו זה רק אני ו
|
על הברכיים, יושב לו הליצן העצוב ומחפש בקרקע הקשה אחר חיוכו
האבוד.
ומי יוכל לעודד אותו, את המסכן?
לא פרחו הצבעוני ולא אפו האדום,
אף לא חיבוקו של ילד.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
יש לי חבר
שקוראים לו
בנימין אבל אני
קוראת לו ביבי.
תרנגולת קצת לא
במודה |
|
