צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

והיא חושבת עליו. והיא מתגעגעת אליו.
והחברות ההן צוחקות ולא מפסיקות.
פוגעות. לא מבינות.
לא מבינות שהיא סתם מקנאה. שגם היא רוצה.

אני וסמנתה רצנו זה לצד זו. רציתי לנצח וידעתי שאני יכול להקוף
אותה ולהגיע ראשון לחוף. אבל ידעתי שאם אני אנצח אותה, היא
תתחיל להתווכח איתי ואת זה ממש לא רציתי. לא רציתי שגם היא
תנצח כי אז היא תרד עליי. לכן, רציתי ששנינו ננצח, ששנינו נגיע
באותו הזמן. לכן ניס

הן היו החברות הכי טובות, סיפרו הכל אחת לשניה. מעולם לא היה
להן שום קשר כזה חזק לפני כן עם אף אחד מחבריהם האחרים. וכל כך
שמחו שמצאו זו את זו כדי לבכות ביחד, להנות ביחד ולצחוק ביחד.
עד שיום אחד הן הפסיקו כבר לצחוק ולהנות: בכלל! והן רק בכו:
לבד...

אני ומייקל נשארו ליד הקופות לבד. הוא הביט בי ואני הבטתי בו.
הוא הניח את ידו על ראשי וליטף את שערי, "אז איזה סרט את
רוצה?". חייכתי אליו והוא חייך אליי. ידעתי שהוא אוהב סרטי
אקשן, פעולה ומכות.
אז החלטתי על נמר דרקון.

"שאני אוהבת אותך".
אתם בטח מתארים לעצמכם כמה זה קשה להגיד דבר כזה שאתה יודע
שהצד השני לא מרגיש אותו דבר, זה פי שתיים יותר קשה מלהגיד
למישהו שמרגיש אותו דבר כלפייך.

התחלתי להרגיש מוזר. תמיד הרגשתי מוזר בחברתו, אבל זה היה משהו
אחר. חשתי מין גל חום מוזר מציף אותי ואני שוקעת בתוכו.
חשתי שאני בוטחת בו סוף כל סוף (באמת שהגיע הזמן אחרי שנים של
שנאה ומריבות). ובפעם הראשונה שמחתי שהפכנו להיות ידידים כל כך
טובים.

מרינה הייתה נערה בת חמש עשרה בעלת עור בהיר עם עיניים חומות
כהות מעט מלוכאסנות ושיער חום בהיר גלי בתספורת קצרה ושובבה.
היא הייתה נמוכה ודי רזה. אנשים שלא הכירו אותה ראו אותה כנערה
ביישנית נחמדה ומנומסת

הריח שלך עדיין נשאר עלי בגלל שכל הזמן כמעט היינו יחד, יותר
בגללך ולא בגללי, וזה משגע אותי, כי אתה יודע שאני אוהבת אותך,
ואתה יודע שכל נגיעה שלך מקפיצה לי את הלב, ואתה עדיין נוגע בי
וכורך את זרועך על כתפיי ויושב לידי קרוב קרוב ומלטף לי את
השיער

זה היה ערב קר וסוער. אבל היה לי נעים למרות שלא הייתי לבושה
במשהו חמים. כבר לא הרגשתי כלום. לא חום ולא קור. הבטתי למטה.
הדרך למטה הייתה ארוכה.

ואז מאותו רגע שנכנסה לחדר ועד עכשיו הייתה הפעם הראשונה
שהבינה שהיא לא לבד. היא נתקפה פחד. אולי בגלל מה שקרה עם
החולצה, אולי בגלל כל הקטע של יום שישי השלוש עשרה ואולי סתם
בגלל שהיא פחדנית מטבעה. אבל היא מיד קפצה ורצה אל עבר הדלת
להדליק את האור.

הוא היה תלמיד טוב. רוב הזמן היה די שקט. אבל כולם אהבו אותו
וידעו שאפשר לסמוך עליו כי כזה היה עידן.
היינו ביחד במשך שנתיים. הכרתי אותו עוד מתחילת היסודי ומאז
היינו ידידים טובים. הוא היה חכם ותמיד עזר לי בלימודים. רק
בזכותו היו לי ציונים טובים.

אם הייתם שואלים את סמנתה לדעתה, היא הייתה אומרת בטח שאני
צריך להיות דוגמן, או משהו שמופיע על פוסטרים או תמונות או
אפילו בטלוויזיה. היא חושבת שכל הבלונדינים צריכים לעסוק
בעבודה כזאת. אבל להיות דוגמן רק בגלל שאני בלונדיני? אני חושב
שזה די מטומטם