צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

זה קרה בפתאומיות מוזרה, הכל קרה כל כך מהר שאפילו לא הספקתי
למצמץ, רגע אחר הלכתי לי לתומי ועברתי ת'כביש רגע שני מכונית
פגעה בי, זה די זעזע אותי אבל לא היה לי מה לעשות בנידון חוץ
מאולי להגיד 'אוף', כן, אוף! וזה כל מה שנותר לי

שיחזרתי בראש את מהלך העיניינים לא, זה לא נראה לי הגיוני גם
הפעם, איך יכול להיות שמי שאהב אותי כל כך, מי שנשבע שאהבתו
לעולם לא תיגמר, מי היה מאמין שדווקא הוא מכל האנשים יגיד את 3
המילים האלו, שלושת המילים שכל אדם פוחד לשמוע מהאחד שהוא הכי
אוהב, את 3 המילים

כל הדרך הביתה קיללתי את האיטלקים עם השמות המעוותים שלהם,
קיללתי את ההנהלה של בית הספר והטלאי הצהוב... כלומר תלבושת
בית הספר שלהם, קיללתי את המורה שלי שהיא לא עסוקה מספיק
בלקרוא את המגזינים שלה ומתעמקת בי יותר מידי, הבנתי שמישהו
מתנכל לי בכוונה וקיללתי גם

"נו... אז תנגבי את זה" הוא אומר לי בפאניקה קלה, הוא לא אוהב
את מראה הדם, "לא" אני אומרת "עזוב, זה יתייבש" זה מתחיל לצרוב
אבל אני חוסמתאת הכאב, הדם הגיע לי כבר למרפק, עוד מעט והוא
ילכלך לי את החולצה,

בליל שישי האחרון יצאנו אני וגיא לטיול הרגיל שלנו בבית
הקברות, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאלה שסוגדים לשטן
ומשחיטים קברים, אני פשוט אוהבת את הרוגע ואת השקט של בית
הקברות, כמובן שכולם מתים שם ולכן שקט אבל בבית הקברות אדם
יכול לשמוע את קולות הלילה ה

כשאני יושבת פה עכשיו אני מנסה לחשוב על כל מיני אירועים שהיו
משמעותיים בחיים שלי, נתחיל מההתחלה.
אחותי נולדה, זה הזיכרון הכי מוקדם שלי, באותו יום עברנו דירה
וקיבלתי כלבה.

אחרי אתמול בלילה, לא יכולתי להפסיק לחייך.
כל פעם שחשבתי עליך החיוך חזר.
זו תחושה מאוד מוזרה בשבילי, אני שתמיד מדוכאת ותמיד עצובה, זה
לא היה נורמאלי.

אני יושבת ליד האש ומדברת עם חברה שלי, פתאום אני שומעת מישהו
קורא לי, זה קובי, ואני רואה שהוא בא עם קופסת קרטון שנראת
מוכרת עד כדי אימה "נטע" הוא אומר בחשיבות יתר "אמא שלך שלחה
לך את זה" והוא מחייך חיוך ענק "אוי לא" אני מסננת ושמה את
הקפוצ'ון של החולצה על

אני מסתכלת עליו, הוא מתיישב, אני מאוד רוצה לספר לו אבל אני
לא יכולה, אני לא יכולה להסביר לו למה אני מרגישה כל כך בחוץ,
כל כך לבד, למה אני בודדה בין חברים, למה בא לי לרוץ לצרוח
ולבכות, אבל אני לא עושה את זה, ולמה אני רוצה למות, הוא לא
יבין, לו אין בעיה,

מה שבאמת הרג אותי היה הקטע שהוא קפץ.
החבר שלי איתן, היינו חברים 3 שנים ועוד חודש היינו יחד 3 שנים
וחצי.
ואני לא מאמינה, אני לא יכולה פשוט לקלוט את זה, הוא קפץ, סתם
ככה בלי כל סיבה ברורה, הוא נעמד על המעקה וקפץ

בזמן האחרון כל מה שבא לי לעשות זה לבכות, אני לא יודעת למה,
אני פשוט מרגישה כל כך בודדה, זה לא שאין לי חברים או משהו זה
פשוט שבגלל שיש לי חברים אני מרגישה לבד, כולם נראים כאילו
מישהו הנמיך להם את הווליום טשטש להם את הצבע.

אומרים שכשאתה מתאהב במישהו, הכל נהייה יותר טוב, שהשמים נראים
יותר כחולים, שכל מה שאתה אוכל או שותה או מריח, יש טעם או ריח
טוב יותר, חזק יותר, שכשאתה מתאהב, החיים שלך נראים הרבה יותר
טובים. אני לא חושבת ככה!

מטרת היצירה הזו היא להסביר לכולם אחת ולתמיד למה אני כמו
שאני, רבים מאלו שקוראים את הסיפורים שלי לא ממש מכירים אותי,
ואלה שחושבים שמכירים אותו לא באמת מכירים אותי,

עכשיו אני יכולה להגיד בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני מאושרת.
אני מאושרת באמת ובתמים, והכל תודות לו, לחבר הנפלא שלי, שלא
משנה מה קורה לי, הוא נשאר ותומך ואוהב ומנסה לעזור

אני מסתכלת לתוך עיניו שעדיין פתוחות, העיניים שאהבתי, כחולות
כמו הים אחרי הסערה, אני עוצמת לו את העיניים, העיניים שלא
יראו עוד דבר, ואני בוכה,

יש אדם אחד בכל העולם הזה שאני ממש אוהבת, את האדם הזה אף אחד
לא באמת מכיר, האדם הזה הוא האיש הקטן שנמצא באחורה של הראש,
הוא נמצא בכל אדם, קורים לו 'המצפון'

השעה המאוחרת לא מונעת ממני לכתוב, להפך, אני כיצור לילה
מובהק, מנסה לבלות כמה שיותר שעות ערות בחברתו של הלילה,
לעיתים אני יושבת על החלון שלי ומסתכלת על הרחוב, כל כך שקט,
כל כך שלוו, ואני חושבת על השדות הפתוחים שנמצאים ממש חמישה
רחובות מהבית שלי, ואני לא יכ

בהתחלה, היה שקט, ואז כל הדבר העצום הזה שאנחנו קוראים לו
יקום, נוצר, זה היה בום עצום ששחרר את כל עוצמתו אל המרחב
האינסופי, אלפי על גבי אלפי של כוכבים שוחררו מהלחץ האדיר
והתפזרו למספר בלתי נתפס בכלל של נקודות אור ברקיע, ואז, היה
שוב שקט.

הבוקר התעוררתי מהתקף שיעול נוראי, השתעלתי זמן רב, זמן שנראה
כמו נצח, נגבתי את שפתי והן היו מוכתמות בדם, כל גופי דאב,
והרגשתי שעוד שיעול אחד לבטח יגמור את הריאות שלי.

אני כבר מאבדת את הסבלנות "אוף איתך... למה לא?, תהיה נורמאלי,
תבריז, תחיה, אתה בן 16 וחצי ולא הברזת פעם אחת בחיים שלך!!!"

הברקים זהרו בשמי הלילה, הרעם התגלגל ונשמע למרחקים, הגשם ירד
והרוח נשבה, הוא הביט לתוך עיניה, אותם עינים ירוקות מכשפות,
עיינים שהיו עכשיו אדומות ונפוחות מבכי, לא היה לו מה לומר אז
הוא שתק, היא הבינה את השתיקה שלו כמילות פרידה אחרונות.

היום הרגשתי עייפות, כאב לי כל הגוף והתחשק לי לבכות, אנשים
מסביבי כבר די רגילים לזה שאני לא שמחה והכל אז לא הטרידו אותי
בשאלות טיפשיות כמו "מה קרה?" בשיעורים בבית הספר כמעט ונרדמתי
ואני יכולה להישבע שאם הזמן היה הולך לאט יותר הוא היה מתחיל
ללכת אחורה.

אם מישהי אחרת הייתה חיה את החיים שלי אולי היא הייתה מאושרת,
אני משערת שזה פשוט באישיות שלי, ככה אני, זה הכל התחיל, מזמן,
כשהייתי בת 7 בערך, ההורים שלי התגרשו, עד אז הכל היה בסדר,
הייתי ממש כמו כל ילדה אחרת, חשבתי שההורים שלי מושלמים,
טעיתי,

אני יושבת על הספה, ומסתכלת על איך אתה ישן, כזאת שלווה, שלווה
מיוחדת, לי אין את השלווה הזאת, נפשי מיוסרת יותר מידי, ראשי
מסובך, גופי דואב וליבי שבור, ואתה ישן לך שנת ישרים, אישוניך
משתוללים מתחת לעפעפיך, מעניין על מה אתה חולם, מקופל כמו
כדור, יש בתנוחת עוב

"אני לא מבינה!" אמרתי לה "פשוט לא מבינה" בשלב זה הדמעות כבר
עמדו לי בעיניינורא" היא אומרת, מנסה לנחם אותי "הוא לא שווה
את זה" אני מסתכלת עליה, מה היא מבינה? ם, "לאלה יש חבר, הוא
אוהב אותה, היא בת 42 ועדין נראת טוב כאילו בת 25 "אמא" אני
אומרת לה והיא מחבק

ואני שואלת אותם שוב ושוב, אם הוא כל כך חכם וחנון ורחום ופועל
בצורה הכי הוגנת שיש, למה לעזאזל הוא הורג בכל יום אלפים, למה
הוא מותיר לערבים לעשות פיגועים, למה הוא מתיר רצח עם למה הוא
מתיר רצח בכלל, למה הוא מתיר לאנשים להתאבד, למה בכלל הם רוצים
להתאבד? מה הא

ניתקת איתי קשר
אמרת שאותי אתה שונא
אמרת שלעולם לא תשכח את מה שעשיתי
ולי זה נראה כאילו אתה פשוט לא מסוגל

כשעזבת נהייה לי קר
השמים השחירו והגשם ירד
בכיתי הרבה אז כשעזבת
עכשיו אני כבר לא בוכה
עכשיו אין לי כבר יותר דמעות.

להלוויה שלך אני לא אבוא גם אם ישלמו לי! והרי זה ברור שאת
תמותי קודם, מסרטן ריאות כמובן.

דיכאון, מילה מוזרה במקצת, מה אומרת לך המילה דיכאון? בדרך כלל
כשאומרים שמישהו בדיכאון ישר מבינים שהוא נכנס למן מבוי סתום
בחיים שלו, הוא הגיע לנקודה שכלום לא מעניין אותו, העולם יכול
להתפוצץ והוא לא ירים את הראש שלו בכלל, זה לא יזיז לו,

לפני כמה ימים, כשנכנסתי לאיי סי קיו, פגשתי באחד, קראו לו
ניר, הוא בדיוק נכנס כשאני הייתי
צריכה לצאת, מאוד רציתי לדבר איתו, אז נתתי לו את מספר הפלאפון
שלי, שיתקשר מתי שהוא, 10 דקות אחר כך הוא התקשר, דיברנו בערך
שעתיים, למדנו להכיר אחד את השניה מעולה.

אני עצובה כי נמאס לי,כי אני לא יכולה יותר,כי לא בא לי
לברוח, לדמם, למות.
בא לי לזרוק הכל,להגיד לאזעזל עם זה,וללכת.

להיות אני זה ללבוש שחור כל יום במשך 3 שנים
זה נעלי צבא משופשופות

רציתי רק לשתף אתכם במשהו שקיבלתי, זה אי מייל מהאקס ששלי,
האקס שלי שמי שקורא את התגובות ליצירות שלי מכיר בתור "סער
מאזיר", אחרי שביקשתי ממנו כמה פעמים שיעזוב אותי במנוחה כי
אני מנסה לשכוח אותו וכל מכתב שלו מזכיר לי מחדש מה זרקתי, הוא
שולח לי את המכתב הבא:

ככה אני רואה את ידידי משכבר הימים- המוות
אני יודעת שזה לא משהו אבל זה הכי טוב שלי.... בערך