|
"ורציתי לגזור מן החרדות
עגול של שקט
שישתקף בתוכו טוהר השמים.
ואהיה כציפור
ואהיה כציפור"
(זלדה)
בואי אליי
בין המילים
את יודעת לפסק נכון
(וגם לפשק),
יודעת לדבר
ולהגות
|
צחוק פרוע,
מיתר קרוע,
בית רעוע
ופסנתר לא מכוון.
|
ניתן להפוך כל טרגדיה
לאגדת ילדים
אם רק יודעים איך לעשות זאת.
פשוט צריך
לשנות את המשפט האחרון בעלילה
|
שעשועי אהבה בתוליים
מונצחים
על ספסל ישן בגן
|
אולי אני טובה
אבל בשביל מה?
בעצם, בשביל מי?
בשביל עצמי או בשביל אנשים אחרים?
|
נפשי מתלקחת
אל מול זיכרונות עתיקים,
אני לא שוכחת
מבטים עמוקים.
|
התמכרתי לשתיקה שלך
ולתלישות שלי,
התרגלתי לבכי שמאחורי הצחוק
ולשחקנים שעומדים מאחורי הפרגוד.
|
היא ירדה מהאוטובוס
אבל לא בכוחות עצמה
היא נפלה מהמדרגות
היא לא הייתה עצמה
|
ציור שהתחלת לפני שמונה שנים
ולא סיימת.
וילדה בלי פנים
עדיין מחכה שתציירי לה עיניים.
|
משהו בי רוצה לעצור
ומשהו דוחק בי להמשיך
הלילה מחשיך
הבוקר צריך
אנשים חיים
|
בלילה הזה,
חלומות מעושנים
יוצרים בראשך
מציאות פיקטיבית
|
הוא מצא את החן שלו
בעיניים של האיש שישב לידו
|
אני אוהבת את הדמות האלוהית הזאת
אבל היא לא באמת אלוהים
כי כשהדלת נפתחת
היא נראית בדיוק כמוני
ויש לה עיניים וגוף ונפש
|
כשנשפת בעורפי
והרגשתי את הבל נשימותייך
רציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם
|
ושמעתי אותך
שותקת
ואהבתי אותך אילמת.
|
סדק בקיר
ידיים שבורות,
זה לא כואב
את יכולה לירות
|
היא היתה אפופת מסתורין
כאשר ליקחה זרדים בקמין...
|
אני מחכה ללילה
שאת תפתחי לי אותה עם השיניים
ותשחררי אותי מהמחנק.
|
נכנסתי
למדור האבידות
בתחנת הרכבת
לחפש חלום ישן
|
חלמתי שאני צועקת
בגרון ניחר
וכל האנשים עומדים ושותקים
|
המחשבה
שאולי יום אחד
תשנאי אותי
|
את טובה מדי,
טובה מכדי לחשוב
שאת רעה מדי
בשבילי.
|
והתרסקתי
אל תוך מראת הכאב,
הטחתי את עצמי בעוצמה
כנגד דמותי
המעורפלת,
המגושמת,
החוטאת
|
היית צריכה
להתרחק
כמו שאת תמיד עושה,
כשאין לך סיבה
מספיק טובה
להתקרב.
|
עצם הידיעה
שאתה יודע
יותר ממה
שאתה רוצה לדעת
|
צלילי פסנתר מינוריים
השתוללו בראשי -
לחיות!
לשיר!
לצעוק!
לצחוק!
וכל הקלידים נתלשו לפתע ממקומם.
|
אנשים יחלפו על פנייך
ואת תאמרי להם שלום
כי עכשיו
יש לך זמן
|
את מליטה את פניך
בכרית הדמעות הישנה שלך,
ומדי פעם שולחת ידך
לנגב דמעה מלוחה
|
לא היית שם,
גם כשרציתי אותך שם
|
כמו סלע עצום
שנתלש לפתע ממקומו
ומתרסק במורד ההר
כאילו לא אכפת לו
מכלום.
|
אתה כבר לא בטוח
שהאנושות היא
דבר כל כך פשוט
כמו שחשבת פעם,
כשלא היית צריך
לחשוב יותר מדי...
|
אתה נאבק
עם הקול הפנימי שלך,
מנסה להוכיח
שאתה יותר חזק ממנו
|
מאחורי המראה
שתלויה
על הקיר
|
ורק אני יודעת
כמה שאת צריכה אישור
לזה שאת נורמלית
|
ואיך הכל כל כך פגיע
כמו פצע שטרם הגליד
וכל נגיעה
צורבת
מזכירה לך
שלא חלף מספיק זמן
|
כמה רציתי לחזור
לשם,
לספסל מאחורי הבית
|
ארבע בבוקר
ברחוב אלנבי,
שפתיים נושקות
לכוסות זכוכית גבוהות
וצחוק פרוע מהדהד
בין הקירות.
|
זה מלא נוכחות,
כמו תפאורת
פנסי הרחוב
המציגים לראווה
את הלילה
|
זה נימוח בפיך
כמו מנגינה שקטה
שממשיכה להתנגן בראשך
גם אחרי שהיא נגמרת
|
נפרדת מעצמי
וממך.
מילדות עשוקה
שעשויה מפלסטיק זול
תוצרת סין.
|
אני רוצה לדעת
אבל זה פשוט קורה
ואני משתגעת
משתגעת מבפנים
|
ימששו.
ילחצו.
יהססו.
יבדקו את הסחורה
בחשדנות ישראלית טיפוסית.
|
תוותרי, אני אומרת לעצמי
תזרקי את המטבעות לפח
את לא צריכה אנשים עם אגו מנופח
|
איך התאהבתי בך,
תמיד הולכת לאיבוד
בשביל הזה...
השביל המשובש שלי
|
ליבי הולם בקרבי
החיים חולפים לידי במהירות מסחררת
מפזרים ענני עשן באויר
|
זה לא פשוט
היא אמרה
במין פשטות
לא ברורה
|
פרח יקר,
גידלתי אותך בזעת אפיים
ויתרתי על פת הלחם שלי
כדי שתתפתח יפה
|
אני יודעת שזה לא פשוט
לחייך כשסוחטים לך לימון בתוך העיניים
ואומרים לך שהנפש שלך עשויה מרוח ומים
|
קוצר נשימתי
ודפיקות לבי המואצות
מזכירים לי
|
ככל שהשעות
ממשיכות לטוות במוחי
קורי דמיון מעוותים
|
אגרופיו קמוצים
צמודים לחזהו
והוא אינו מבקש דבר
|
מהדקת את החבל,
המחשבות שלי
מגבירות את הסבל
שמגביר את הצורך בניקוטין.
|
אף אחד לא שמע
איך דמעותיי
נספגו בסדין
|
הנאה צרופה
מהפשטות
הנכנעת למורכבות
|
זה כל מה שנשאר לי
ואותך זה לא מעניין
כי לך אין מציאות
|
קראתי לך מתוך חלל שתיקתי
שתבואי לנגן בי
מנגינות של דרך.
קראתי לך -
ולא באת.
|
ככה לא תצטרכו
להתאמץ להעלות חיוך
על פניי,
אני מקצרת לכם
|
רוח תשוקותיי
מלטפת את הוילון
|
ובלילה ההוא
רעש מחריש אוזניים
קטע באכזריות
את השקט האלוהי
הפועם בגופו
של היקום
|
צפצוף מחריש אזניים
מעיר אותי משנתי
לא רציתי שזה יגמר
|
זוכרת איך רעדת אז מקור?
ואיך הרוח פילחה את אוזנייך
בשריקה צורמת...
|
עונג צרוף
טבול בכאב ארוטי
נושך את שפתיי,
משאיר סימן כחול על צווארי
|
השעות לא פוצעות,
כבר לא נוגעות בי,
לא משתהות,
ממשיכות לנוע בחלל הזמן
בין מחוזות השפיות.
|
שעה מוזרה
לכתוב עוד שיר
שמזכיר לי אותך
|
השכנים תמיד כועסים
אומרים שאני עושה יותר מדי רעש
איך הם שומעים
אני צורחת בלחש
|
וההבנה זורמת
בעורקי המודעות,
עוברת דרך
צינורות חלודים
של משמעות.
|
רציתי רק לבעור,
לשנייה אחת...
ואז שישפכו עליי מים
וישאלו אותי
אם הכל בסדר
|
אין חיות מפחידות ביער. יש רק חיות שפוחדות.
זאבים בודדים, תנים מייללים מכאב, אנשים פצועים.
|
זה כמו לנסות לרוץ בכיוון ההפוך מכולם,
בסוף אני אתנגש במישהו ואפול.
|
אם הולכים ברחוב אלנבי כל הזמן ישר מגיעים לים.
הים זה הסוף של אלנבי. ואני תמיד הולכת לים. אבל מעטות הפעמים
שאני באמת מצליחה להגיע אליו.
|
לא רוצה שתחשבי
שאני מנסה
למצוא חן בעינייך,
אפילו אם זה נכון...
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם שמעתי על
איזה בחורה אחת
שקראה לכלבה שלה
"דייויד" רק
בשביל שהיא תוכל
לקרוא בקול
"דייויד,
בואי".
והיום אני חושב
על הבחורה הזאת
ואומר לעצמי,
קיבינימט.. עד
היום כל פעם שאת
קוראת לכלבה שלך
לבוא את צריכה
להזכר במשחק
מילים הדבילי
הזה?!!
בקיצור, אנשים
תחשבו טוב טוב
לפני שאתם עושים
את השטויות
האלו!
אחד שאכפת לו. |
|
