צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היא עברה על תמונות ישנות וראתה אותו איתה, "חבר טוב" היא חשבה
לעצמה כשנזכרה בדמותו, אך המילה "אהוב" לא עלתה במחשבתה אפילו
לא לרגע. ובעצם כשהיא חשבה על זה היא הבינה שמעולם הוא לא היה
ממש אהובה. הוא היה ידידה הטוב שבמשך שנים והיא רכשה לו אהבה
רבה, אך אולי הי

"All I would have said to you is I love you, a hundred
thousand times" היא שרה בשיר מספר 11, ואני חושבת על הפרפר
מדנמרק שנמצא בשקית חומה בתיק שלי. גם מיקה היא כמו פרפר, יש
לה כנפיים ענקיות והיא תמיד צבעונית ויפה.

אני חושבת שעמדתי שם בערך חצי שעה. עמדתי והסתכלתי על הבניין
הזה שנראה תמים עד שרואים את השלט הזהוב שמעל לדלת הכניסה.
נגיד, אם מישהו עובר שם מאחור ולא יודע מה זה, הוא יחשוב שזה
סתם בניין.

את זוכרת שתמיד אמרתי לך שיש לך ניצוץ בעיניים? את תמיד צחקת
עליי אבל אני יודעת מה זה היה הניצוץ הזה, זה היה ניצוץ של
חיים. גם בתוך הדיכאון שלך ראו את הניצוץ הזה ואת יודעת מה?

אז היה שהתחלתי לעשן. וינסטון לייט כמובן. יצא לי ללמוד משהו
על החיים ועכשיו אני יודעת בדיוק מהי ההבנה הבסיסית לאמת החיים
שלה שלא היתה לי אז. התקופה הראשונה אחרי הפרידה היתה ממש חרא.
רק הניסיון להבין למה היא התכוונה אז, כשנפרדנו, עשה לי בלגאן.
אחרי שהבנתי ע

כשסיימתי לתאר את אותו מקום חלומי גיליתי שהבובה זהבה כבר
ישנה, ובוודאי חולמת חלום של קסם, שאולי היא תספר גם לי יום
אחד.

"א נ י היא א ת"

ככה זה עם השדים האלה, את עושה צעד קדימה והם דוחפים אותך
אחורה, והם אף פעם לא יוותרו לך. אם תרצי להתקדם תצטרכי להפעיל
את כל הכוחות שלך כדי להזיז אותם מהדרך שלך, אבל לא כמונו, הם
אף פעם לא מתעייפים, והקרב הזה לא נגמר לעולם, אלא אם כן את
מרשה להם להביס אותך.

אז אל תבכי. אני לא שווה את הבכי הזה שלך." "זה לא מה שאני
מרגישה. תני לדמעות שלי לצאת, אם את צריכה תני גם לשלך לצאת.
ותזכרי שאת שווה דמעות. ושדמעות זה לא דבר רע, ושהפעם הן רק
מראות כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאני אתגעגע, ואת הרצון שלי
שהכל ישאר כמו שהוא עד ש

כמה ימים לאחר מכן חזרתי לשם, הילדה שלי שכבה במיטתה וראתה
טלוויזיה. ניגשתי אליה, כל כך שמחתי על ההזדמנות שהיא לבד ללא
"הגנת" המפלצת שלה, ברגע שהייתי מספיק קרובה אליה יכולתי לראות
את העיניים שלה,

"חשבתי על העולם
אשר עשה כמיטב יכלתו
להרגיע אותנו
וכדי שלא נכאב יותר
בשנים הבאות." ציטטתי את עמיחי, והיא השלימה אותי "להמשיך
לחיות: למנוע פגישה נוספת."

חשבתי שאולי אנחנו נמשיך לחיות ככה תמיד, כל אחת עם חיים משל
עצמה, אבל כשבעצם אנחנו תמיד אחת של השניה... אני מודה שגם אני
שתהיתי איך זה יהיה אם נחיה ביחד, אבל את יודעת מה מפחיד אותי?
שאם נהיה תמיד ביחד נתחיל להיות כמו זוגות נשואים שרבים
ומתסכלים אחד את השני

לאט לאט החלו לזלוג להן הדמעות ואני נשכבתי על הבמה מכורבלת
בתוך עצמי, לא עושה כלום כדי להפסיק את זרימת הדמעות. אחר החל
לרדת גשם, טפטוף קל כמו הדמעות שלי שהתחזק יותר ויותר ככל שעבר
הזמן. פתאום היה ברק ואז רעם, ואני רעמתי איתו.

"מה את רואה בי? מה את חושבת שאני אעשה לך? אני לא ארחיק ממך
את אהובייך, אני לא אמית את תינוקך בטרם יוולד, אני לא אהווה
לך מכשול בשום דבר שתעשי. אין לי את הכוחות בכדי לעשות זאת,
ולמען האמת?

"אם זה אמיתי זה יקרה. אני מבטיחה לך. את זוכרת מה שתמיד
אמרנו? שאם משהו צריך לקרות, אם משהו אמיתי אז הוא יקרה. יעלי,
תסתכלי עלי, זה יקרה."

רואים עליה שהיא בכתה לפני שהיא נרדמה, אני בטח כבר ישנתי אז.
רואים את שבילי הדמעות שניגרו על פניה, יש גם דמעות טריות, היא
לפעמים בוכה גם משינה. אני יושבת על הכיסא שלי ליד השולחן,
מסתכלת עליה מתוסכלת, רוצה לחבק אותה רוצה לנשק, רוצה לעשות
משהו ומפחדת. אני מנ

שני בקבוקי בריזר ריקים בפח שליד ה24 הם עדות שקטה לבדידות
שהתגלגלה על הכביש, בתוך ניירות מקומטים.
"מה קרה אתמול בלילה?" יערה שואלת בזמן ההליכה.
"שום דבר מיוחד, שום דבר מיוחד" אומרת בקול חנוק, מבלי להסתכל
ליערה בעיניים. ויערה אוחזת בידה ומאלצת אותה להביט

"זוכרת איך זה היה לפני שנה? איך לא יכלת להוציא מילה מהפה
כשהיית איתי בלי לחשוב מאה פעם איך זה נשמע? שפחדת לגעת בי כי
לא ידעת איך אני אראה את זה?" כל כך פחדתי להבין אותה ולרדת
לסוף דעתה, ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת, לאיזה תקופה, לאיזה
אוירה שהיתה בין שתינו

מחייכת חיוך עייף
ועדיין הכי יפה.

עמדת מולי והסתכלת עלי.
זה היה המבט הכי חודר
והכי עמוק שראיתי בחיים שלי.

לא רוצה להפוך את עורך לגמרי
רק תדעי שיש בך מתיקות
קלמנטינה לא זורקים כל כך מהר.
למה את מתעקשת להיות לימון?

היא רומסת כוכבים
כדי שלא יזהו אותה איתם

למרות שאני יודעת
שלעולם לא תהיה עוד

הפחד מקיף אותנו,
חותך אותנו,
מפריד, מכאיב.

בערגה אינסופית
אל מעבר לקשת.

שוב תוהה.
רק מחפשת הסבר,
שואלת,
איך זה יתכן

כה חיכיתי לדמיונות המתוקים
אודות הפרח האבוד
אך לא רק אודותיו.

חבלי הזהירות מעולם לא הצטיינו
בלמנוע בעדי מלקפוץ הישר אל תוך האש.

כשנוי מסתכלת לך בעיניים
אתה מרגיש בדיוק כמה היא אוהבת
כשנוי מסתכלת לך בעיניים

ליה זו
הנשמה העדינה והביישנית
הפרפר שהפך לגולם
הפרח שפחד לנבול.

אינני יושבת ומחכה שמשהו נפלא יקרה

אני ממשיכה לשחק עם הכפית,
עם החשש מהכאב,
עם הרצון לכאוב.

והכל סתם התמסטלות.
הכל סם אחד גדול ומזויף.

ילדה קטנה
שלא מבינה,
שעומדת משתאה מול הפלאים שלך
המזויפים שלך.

מתגעגעת
לחזרות האלה

את שומעת?
את מבינה?
כי את בטח לא מגיבה

חברה שאלה אותי עכשיו אם יש מישהו או מישהי שהייתי רוצה לבלות
איתו או איתה את חג האהבה.
אמרתי שלא.

ילדה קטנה מפחדת לעזוב, מפחדת להיעזב, וכל כך מפחדת ליפול. ויש
מי שמחזיקה אותה, ויש מי שאוחזת אותה ולא מרפה, מפחדת להפיל,
מפחדת לעזוב ולמרות זאת יודעת שבסופו של דבר זה מה שהיא תעשה.

הדבר העיקרי שרציתי לבקש ממך זה שתזכרי שאני תמיד פה ושאני לא
רוצה שתשכחי אותי ותעזבי אותי כשיהיה לך קשה, כי אחרי הכל אני
זו שיכולה להציל אותך...

מה יהיה אם היא תגיד שהיא אוהבת?
אם היא תגיד שהיא רוצה?

רוצה להיכנס לחדרה בזמן שהיא חושבת,
להישכב לידה על המיטה בשקט
ולהביט בה ככה.. מרוכזת לתוך עצמה.

דמעות שמתחלקות לארבע. על כאב של ארבע בנות.
שכאבו אהבה, שכואבות אהבה. שמתערערות.


לעשות סדר בדמעות, להחזיר כל דמעה למי שהיא שייכת ולבקש מהן,
שלא ישתמשו בהן יותר

לעתים, כשאני באמת לבד והדעת מיטהרת ממחשבות ארעיות וחסרות
משמעות, אני מצליחה לעצור לרגע. זו עצירה די קשה, לא הייתי
מתפלאת לו הייתי חוטפת איזה זעזוע מפעם לפעם. אחרי הכל, כשאת
נמצאית בתנועה במשך זמן כה רב, העצירות נעשות יותר ויותר
מסובכות, כל התנועה והתנופה

מכל הערב הזה, מכל היום, אני הכי זוכרת בערך חצי שעה שהסתכלתי
עליה דרך המראה והיא אפילו לא ידעה. היתה לי הזדמנות להסתכל אל
תוך העיניים היפהפיות שלה, אל תוכה, בלי שאף אחד יפריע.

את עומדת מולי וכאילו בוחנת אותי, כשאת בעצם בוחנת את עצמך.

והאמת שלא כל כך משנה לי מה יקרה, מה יהיה מזג האוויר ואיפה
בדיוק נהיה, אני רק רוצה להיות איתך עכשיו, לשבת איתך פעם אחת
או לטייל ולהרגיש חופשייה איתך, לצחוק בקלילות בלי לדאוג
לנושאים כבדים, רק לצחוק המון ולחבק הרבה סתם כי זה כיף או כי
קר ולא כדי לנחם, רוצה

דמיינו לנו נסיכים קטנים שמשוטטים על כוכבים בחיפוש אחרי
השושנים שלהם, ראינו כבשים לבנות לבנות שאוכלות עננים של צמר
גפן מתוק, וראינו פיות קטנטנות שמתעופפות להן בשמיים בין
הכוכבים. את זוכרת כששתי פיות עפו לעבירנו?

ואיך שהלכתי את הכמה מטרים האלה הביתה וחשבתי עליך, על איך שאת
יכולה להתנתק ככה, על זה שחשבתי שהגענו למצב שהקשר באמת סבבה
שכזה, בכיף. אבל יום אחד אמרתי לך מה שאני מרגישה וחושבת
ונעלמת... את לא צריכה הרבה כדי להיעלם, אני יודעת.

"And I give up forever to touch you"
כבר וויתרתי מזמן על זה... כמעט מהתחלה.

בסופו של דבר אני אבין שבחיים שלך אני כבר לא אהיה.

אתמול בלילה
הרגשתי כאילו שאני הולכת למות
היה לי קשה לנשום
קשה ללכת
כל כך רציתי להרדם כבר

אם תרגישי שאת כל כך רוצה לחבק אותה,
תדחפי אותה, תרחיקי אותה ממך!
את לא מבינה שהיא תהרוס אותך?

צעד אחד אל מחוץ למעגל שלה,אל מחוץ לבועה הנוחה והטובה. בחוץ
מתחוללת סערה והיא לא בטוחה אם היא היתה צריכה לצאת או שמא היה
יותר טוב לו נשארה בתוך עולמה.

ככה אתן מרוויחות נקודות על הבכי שלי, שתיכן, אל תריבו על
הנקודות שלי, כי אין פה זוכים. גם לא מפסידים, חוץ ממני.

ילדונת, אני רוצה שתדעי שאני מאמינה בך תמיד, גם אם אחרים
מאבדים תקווה - אני כאן, ואם עד עכשיו נשארתי כנראה שאני אהיה
פה עוד הרבה זמן... כי כה זה כשאוהבים באמת, מוכנים לחכות
ולהאמין... תמיד.

למלאך אין חיים
ולמלאך אין מוות

כי לב אחד שלי לעולם לא יגע בשלך.

ואני אפילו לא יודעת מה בדיוק ההחלטה שאני צריכה לעשות, ובמה
מדובר, אני רק יודעת שהדבר שהיה ברור לי תמיד מתערער ואני לא
יודעת למה, ואני גם לא יודעת איך לפתור את זה...

"לעולם לא תעכלי מלוא אהבתי אלייך".
צועקת ומטיחה את כוס הזכוכית על הרצפה.
רסיס מן הרסיסים פוגע ברגלך היחפה

מציאות של חלומות
חלומות מציאותיים

מבלבלת, מבולבלת.
ללכת לראות אותה כשהיא לא יודעת,
להתקשר כשאני רואה אותה.
להגיד לה להסתובב.
היא רואה אותי,

אבל זה רק מקום ריק...
ריק?
בכלל לא ריק, מלא. אבל במה..? אין כאן כלום ובכל זאת זה נראה
כמו הכל. נראה שיש שקט אבל בעצם כל הזמן יש קולות.
ואיש אחד יפה ששאל אותי בת כמה אני.

אך לפני רגע הרגשתי זקנה ושפויה, ישובה על אדמה יבשה וחמה,
מטורפת רק מבחירה, ועכשיו הכל נראה כמו קצוות של אינספור
התחלות, ולמי יש בכלל כוח לחכות עד שההתחלות הללו יתפתחו
למשהו.