צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

בדרך כלל לשירה נורא קל לבטא את עצמה. היה לה טור קבוע בעיתון
של בית הספר, אבל שם היא פרסמה רק שירים שלא היו אישיים. ככה
שכולם הכירו את שירה המשוררת. היא שנאה את זה.

שלומי אף פעם לא היה חבר שלי. הוא היה סנוב מעצבן, ובכלל ילד
קרציה. כל יום הוא היה בא עם צעצוע חדש, כאילו אין משק מתמוטט
ואין מצב. כשגדלתי סיפרו לי שההורים של שלומי היו האנשים הכי
עשירים בשכונה.

חלקם קראו לה כשעברו לידה, וצעקו: דתייה מסריחה, משתמטת! היא
לא הבינה מה היא עשתה, או ממה היא אמורה להשתמט.

מאז שדניאל זוכר את עצמו יש לו את הסוס ים הזה. סוס ים ממש קטן
מפלסטיק, בצבע כחול דהוי והרבה סימנים של נשיכות שדניאל עשה לו
כשהיה קטן. הסוס הלך איתו לכל מקום- לגן, לחוג קראטה, ואפילו
אחר כך לבית הספר. כשדניאל גדל, נראה לו כבר די דבילי להסתובב
כל הזמן עם סוס

הדלת נטרקה בכוח, וצעדיה המהירים נשמעו מחדר המדרגות בחוץ עד
שגוועו. קלארק ישב שם, מול הכורסא הריקה. לרגע התפתה לשבת שם,
רק להריח את הבושם שלה. את הריח המיוחד שהיה תמיד בשיערה.

- לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה רחוקה, חיו מלך ומלכתו היפה
בארמון גדול ומפואר. במשך שנים רבות הם רצו ילד, אבל...
- נטע, איך נולדים ילדים?
- אההה.... תשאל את אמא.

ואז הבנתי שלא כדאי לומר בקול דברים שלא מבינים בהם
זה לא נעים כשכולם חושבים שאת טיפשה

זה עצוב שלא מבינים אותי, ואומרים שזה באשמתי
שהכל תלוי בדרך שאני מדברת
מזל שאני לא מרגיזה אותי

אל תתבלט כי אולי
תיקח את מקומו של מישהו
שראוי יותר ממך להיות כאן

מישהו אמר לי פעם לא מזמן
כי החיים בסופו של דבר
הם לא המטרה

כמו סערה
רגע לפני
הם רומסים, חונקים
לוקחים, מוחצים

נופלת. הכל מסתחרר סביב.
אני רואה כוכבים, גם הם נופלים.
גם אני אחד מהם, רק כוכב נופל ומסתחרר.
במעגל אינסופי, והנפילה ארוכה כל כך.

נהרות הם כלום
לעומת הכאב שזורם

הגשם הרי יפה כל כך

סוחב אותי עמוק
אל תוך ייאוש שאין לי חלק בו
אני רוצה אוויר, אוויר וחופש
ומי יכול לתת לי?

כמו קרן אור בודדה
הבוקעת ממעמקיי הנשמה האפלה ביותר

אני לא רוצה להיות ככה, אבל נראה שאין ברירה
ואני ממשיכה לחפש, מתוך הרגל, בלי סיבה
כי אין טעם לחפש דברים שלא קיימים

כולם אוהבים את החגים
חופש, מסורת והכל
איזה יופי, איזה בולשיט

זה היה מין טירוף רגעי, משהו שמבלבל
עד שכבר לא ידעתי מה אני רוצה ומה לא

וכשהבטת בעיניי לא היה בליבי ספק
כי אני הנסיכה המיועדת לך
לחיות יחד בארמון קסום

פעם אחת במקום לא רחוק
חי לו ארנב בחורש עמוק

אני שונאת לגמרי, יותר מהכל
את הקול שלך
צעקה במשיכת מכחול

מרחפת על זרמי האוויר, כמה טוב כאן.
הכל פרוש לפני, לבן ואוורירי.

את שיחת הטלפון היא קיבלה מאוחר
בחצות ודקה, כשהיום הופך למחר
הוא אמר לה שהוא לא רוצה לראות אותה שוב
והיה לה עצוב.

העצב הוא חברו הטוב ביותר של האדם
הוא מלווה אותנו כמו צל

צמיד הכסף נותץ
חרוזיו מוטלים על האדמה הקרה
ויונחו שם עד סוף העולם

ולכל מפתח יש אדם שעשה אותו
ולכן רוב הקופסאות אינן נפתחות לעולם.

אולי לא ירצה בה
למרות שחיכתה

איך הייתי רוצה לפעמים לקחת הפסקה מהכל. לשבת, להסתכל מהצד
ולהודיע משם: זה לא הבעיה שלי! זה לא מעניין אותי! תרדו לי
מהגב.

לא עשיתי את זה בלב שלם, כי עד הרגע האחרון עדיין האמנתי שמשהו
טוב יקרה לי אחרי תקופה כל כך רעה. וחיכיתי, וחיכיתי. וזה לא
קרה.

אתמול, כשירד שוב הגשם, הרגשתי פתאום
שלמרות שעברו כבר שנים, לפחות הגשם נשאר אותו דבר.

אל תבכי אמא, חיים צריך אותנו, שנעזור לו עם הילדים. בשביל מה
יש חברים? היא הסתכלה עליי, ולא אמרה שומדבר. אלון הקטן הסתובב
בין האנשים בשחור, שאל אם זה כבר נגמר ואיפה אמא. אף אחד לא
ענה לו.

וכך, בעמק רחוק רחוק ויפה, עומד המגדל שלי. במגדל יש נפש
להשכיר.

אבל לאחרונה פתאום הבנתי שהנפש שלי היא בכלל לא ציפור. ומי
בכלל חשב שציפור זו מטאפורה מתאימה לדבר גדול כמו הנפש? באותו
רגע החלטתי שהנפש שלי היא בטח פיתה.

מצלמה דיגיטלית