|
היא קיפצה מיד החוצה, נשקה לי על הלחי, אמרה תודה ולפניי שבכלל
הספקתי לענות היא כבר רקדה על החול הרטוב, בדיוק בנקודה בה
הגלים מתנפצים והופכים לקצף. "ככה צריך" היא אמרה לי, צוחקת,
"ככה".
|
כדי שיהיה כוח רצון
צריך קודם כל שיהיה רצון
|
בסך הכל
מדובר בפעולה פשוטה מאוד
|
אמרת שאני מלאך,
ובלעדי לא היית מסתדרת בכלל
|
זה לא לבהות בך סתם,
זה להסתכל עליך מתרכזת במשהו טפשי כמו לתפוס נמלה או לצייר קו
סתמי על נייר.
|
קצוות של רגש מאיימים להפוך אצלי לשיר טרום אהבה קצר.
פרפרים מדגדגים לי את דפנות הבטן,
מטשטשים את המחשבות,
מעוותים את ההגיון.
|
לא רוצה לכתוב אותנו
לא רוצה לכתוב.
|
באור
אפשר לראותו,
בחושך
אנחנו נוגעים זה בזו.
|
הבוקר
הגשם פסק
ועננים התפזרו,
לא לכבודי
|
ברגע לא שלם
אני מחליט להעלם-
לא כל הסופים טובים
|
נפרדנו
והארץ הייתה תוהו ובוהו
וחושך על פני תהום
|
כי את עמדי
מאחורי מלפניי ומצדדיי
|
כי חשבתי
והרגשתי
ובכיתי את זה כבר
|
לא מפורק
ולא שבור
רק סדוק
מעט.
|
מודע להחריד
שאין דבר המפחיד אותי יותר מדלתות,
מודע
|
גונבת עוד כמה דקות
בשקע שבין החזה לבין הכתף שלו
|
את מרחיקה אותי
כי את אוהבת את הדרך שאני עובר
כדי להתקרב
|
כשאת עוזבת אותי
את עוזבת את הילד הקטן
שמפחד לצאת החוצה
ורוצה תמיד לחזור לחדר שלו
|
שכבנו כי פחדתי.
זה נגמר מאותה הסיבה.
|
עד כמה היינו קרובים
יותר נכון צמודים
יותר נכון אחד בתוך השניה.
|
בכל פעם שהוא מעז לצאת
חולפים על פניו אנשים
שלא יודעים ש
זה הוא ש
כותב שירים.
|
סיימנו לריב.
את מדליקה סיגריה
ומעשנת מתוכך טבעות כעס.
|
כל השירים שאי פעם כתבתי ,
כמו קרני שמש חורפית,
מגששים דרכם אליך
|
הלבד הזה
הוא הנקמה שלי
בך
|
ריצה בעירום ברחוב גשום או
לבהייה בירח או
למלמול מילים לא ברורות
|
אולי אם הייתה מאירה כאן קצת שמש
ולא רק מנורת שולחן
הייתי כותב לך
|
יכולתי לאהוב אותך
עם הנמשים שעל פנייך
הבלונד בשערך
ורגלייך הארוכות
|
יש שניים -
הנראה ואינו רואה
שנרדם אתך כל לילה
אבל לא יודע
|
עוד קצת
ו ע ו ד ק צ ת
ו ע ו ד ק צ ת
|
ברגעים של יאוש הוא רוצה
להסניף אבקת ירח
ולהתחיל לבעור,
לתקוע לעצמו כדור בראש
להפוך למטאור,
ואולי ככה ישימו אליו לב, יזכרו שהוא קיים.
|
את שואלת אותי למה אני חושב שאת מטורפת
|
הכעסים שכעסתי
הסליחות שסלחתי
השתיקות שהסתרתי
|
על מילים העולם בנוי-
מילים נשארות.
|
מילים לא חסרות לי
אני לא מנסה להבין בדרך אלייך
|
המילים האלו
שלי
ואיש
לא ייקח אותן ממני
לעולם.
|
נמאס לי להבין אותך בכל מחיר.
|
למדתי על בשרי
שלהרגיש
זה סכינים בגב
ושלוליות של בכי
|
עוד לא נגסת מהתפוח
כשהוא היה נכנס אצלך בחדר,
לא ידעת להבחין בין טוב ורע,
|
רוצה לדעת שגם את מרגישה
וכמוני, לפעמים כשאנחנו נפגשים
קצוות ורסיסים מזכירים לך שפעם, מזמן
אני ואת.
|
גותית עם עיניים ירוקות ועצובות
שיער שחור ולחיים לבנות -
כך את בדיוק
צוחקת ובוכה בהפרשים של שניות
|
זה כמו
לנשוך את השפה
עד קצה גבול יכולת הסבל
לקטוע לעצמי יד או רגל
להטיח את הראש חזק בקיר
לא להצליח להרדם,
|
התקפים קצובים-
מאניה, דיפרסיה. דיפרסיה, מאניה.
מערבולות
|
נוח לי שאת קובעת את הגבול הגמיש הזה שלך
|
מה תישאר נשיקה ללא רגש?
סתם חיכוך לשונות?
וחיבוק? חיכוך איברים?
|
אני מוכר לך רגשות
ממש בזול,
|
אני כל כך רוצה לנשק אותך מהכאב,
לחבק אותך מהעצב שלנו,
|
לא רצחתי אותה ישר
ברגע שהתקרבה
|
רק מעכבות
ומשאירות עקבות.
|
להגיד רק את האמת.
אך האמת
יכולה להיות משעממת
כמו מידת נעליים
|
ונפלט אל העולם המביט בי
עירום וחד משמעי
|
כמה קל למות. זה מפחיד אותי.
|
אשמור חוויות
באלבומים
ובמחברות שירים
|
הייתי רוצה לתת לך
פעם אחת
להביט על עצמך
דרך העיניים שלי
|
אם הייתי מאמין
בסמליות וסימנים
|
הלב שלי דופק בקצב
מאה ועשרים פחדים בדקה
|
סבלנות
עדיין לא לשים נקודה, אפילו שקצת מאוחר,
|
אסור שהם ידעו שטוב לי
אסור שאת תדעי שרע לי
|
אניות נייר קטנות,
אל תוך הים
|
מפלט מהשיגרה
משב רוח,
מצב
|
כאילו זה לא באמת שובר לי את הלב
אז סליחה.
|
זה לא אידיאלי לאהוב אותך מהמיטה שלי, באמצע אוגוסט
בשתיים בלילה, בשנת 2004. מתוך שעמום, מתוך הבדידות
|
אין דבר כואב יותר
מאשר לראות את העבר שלך עומד
או יותר נכון, עומדת מולך
עם ההווה שלה
|
באתי לבקר את סבא בבית החולים
|
כשאנחנו מתנשקים
נכנס אוויר מהצדדים
|
אנחנו כבולים זה לזו באזיקי גומי שקופים,
כלואים באשליה של מרחב.
|
להתנתק, להתחבק, להתנשק, להתרחק
אני כבר לא יודע -
הכל מתערבב לי עכשיו בראש.
|
עשיתי היום סדר בחדר
ומצאתי מתחת למיטתי עט
|
הקליפות מתחילות להתקלף, אחת אחרי השניה
ופתאום אתה מעיז להגיד שכואב לך,
ענף ירוק ורך עם חכמה של גזע
|
השכבתי אותך
ל א ט
על ערימת העצים,
דוממת.
|
את אחרת, מעט שונה.
טהורה.
יש בך יופי ביישן
או ליתר דיוק ביישנות שמאירה על היופי, מדגישה אותו.
|
אתה יכול להסתובב כאן
מחופש
ואף אחד לא ישים לב
שזו תחפושת
|
כבר ניפרדתי
מחצי מיטה
מכרית אחת
|
מה שאתם קוראים זה מה שאני כותב, שום דבר לא מסתתר בין השורות
או מאחורי המילים.
|
להתאהב במאה בחורות שונות על אותה המדרכה באותו היום ולא
להאמין.
להתאהב בך מאה פעמים בשבוע ולא להצליח להבין.
|
את מנשקת אותי בצוואר
וכל שערות גופי עומדות מולך דום
|
במרחק אמונה ממני
נמצאת המשמעות.
|
פתאום קמת והלכת
השארת אותי אילם
רכון על סף תהום
|
הוא גר עכשיו
בדירת שני חדרים דחוקה בדרום העיר
כבר לא סוחב דבר,
רק נשען.
|
מתחת לכל המסכות והשכבות שמסתירות אותי
הרגשת איך הלב שלי דופק
|
מותר לנו הכל מלבד להתנשק
אפילו לדבר.
|
רוצה לכתוב מילים נוטפות דם
כמו שכתבתי פעם
|
התסכול ש'היא' הותירה בי
חודר אליך וממלא
את החלל ש'הוא' הותיר בך
|
אנחנו מתחבקים.
אני אוהב אותך עכשיו
ורוצה שזה ימשך לעד
|
אנחנו שוב רק ידידים.
את מספרת לי על מישהו אחר,
כבר לא מנתחת אותי ואותך.
|
יום אחרי שהכול התפרק
אני יוצא מביתי
לבדי
|
אם יואב מצליח להגיע בעזרת ידו הימנית
לריס הדבוק ללחיו השמאלית
|
בעיקר
הגוויה
הניצבת ביננו -
אני מסרב לוותר
ואת מסרבת להודות שזה מת
|
שולפת שיר
באופן אקראי
יורה.
|
תודה
על מקלחות חמות בחורף
על ריח ההדר אחרי הגשם
|
לך יש שקית מלאה גרעינים לבנים,
לי יש אותך.
|
ואם זה בסדר
תגורי רחוק
בת"א רחובות או ירושלים
אפשר גם דרומה משם
|
אני אוהב אותך.
יש פשוט מזה?
|
אני לא רוצה להסתתר מאחורי נרות ופרחים.
אני רוצה להגיד לך את זה כששיר של אביתר בנאי מתנגן ברקע, ולא
איזה שיר אהבה שאף פעם לא ממש אהבתי, אבל יכול מאוד להתאים
לרגעים כאלה.
|
במשך הקשר שלנו אספתי בתוכו את הדברים הפחות נעימים. אספתי
וקשרתי - שלא יפריעו. אני מתגבר על הפחד ומחליט לפתוח אותו
עכשיו, כשהקשר לא ממש קשר, יותר כמו חיבור רופף בין שני קצוות.
זה אמור לעשות לנו רק טוב.
|
איש חכם אחד אמר לי פעם -
"אתה עוד תצטער על זה", וכל כך צדק,
הוא יכל להגיד לי את אותו המשפט כמעט בכל שלב בחיי, ועדיין
להישאר צודק.
|
אני מתחיל בכפות הרגליים, סורק אותן בנחישות. לאט לאט עולה
מעלה, בוחן בקפידה כל סנטימטר נוסף בגופי. מחפש סימן, מחפש
פצע. מחפש את העצב בכל מקום אפשרי
|
התסכלנו זה על זו ללא מסכות וסיפרתי לך על ההרגשה המוזרה
הבוערת בי, על המילים המתרוצצות בתוך גופי, כאילו מבקשות שאצית
אותן על הדף?
על השיר המתחנן לפרוץ החוצה?
על הגעגוע?
|
היה לי מאוד נוח לבוא אלייך אחת לשבוע ולומר לך את כל מה
שרציתי לשמוע את עצמי אומר. זו לא אשמתך שלא שמת לב, באמת
ששיחקתי באופן כמעט מושלם, אבל אפילו פעם אחת לא הצלחתי לבכות
מולך.
|
זה לא ציורי, לא הרואי ואפילו לא עלוב מספיק בשביל לעורר
עניין.
|
על זה שבדרך חזרה הביתה לא היה אכפת לי שהנהג התורן יסטה מעט
שמאלה מהמקובל וינעץ אותי עמוק בתוך עמוד התאורה או עמוד
החשמל.
|
איתך זה כמו העונש של סיזיפוס לדחוף לדחוף לדחוף להגיע
לפיסגה ואז מהתחלה
|
הרבה יותר כיף להגיע לתפוח דרך מבוך
מאשר לקטוף אותו ישירות מן העץ.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לאנשים אובדנים
אין מסגרות.
קול מהעולם של
דמעה |
|
