|
נגיד שהצלחנו. ויש לנו את הנר הכי יפה שרק יכולנו לעשות, והוא
דולק, מאיר ונוזל לאט לאט.
|
יוצאים החוצה, עדיין חמש בבוקר.
מוקדם מכדי שאנשים יסתובבו להם סתם ככה ברחוב, במיוחד כשהם לא
קיימים...
|
-"מה?! מה את עושה?!"
-"מצלמת אותך!"
-"למה?"
-"כדי שאני אראה לך עוד כמה זמן שבכית בגלל האדיוט הזה,
ונצחק."
-"די! שיר, זה לא מצחיק. אני אוהבת אותו!"
-"די, שיר, זה לא מצחיק, אני אוהבת אותו..." חיקתה אותי.
|
הקצוות נסגרו,
הפינות התעגלו,
אך התמונה השלמה מסרבת לחשוף עצמה.
|
אמנות אגואיסטית,
שמטרתה היחידה
|
אם רק היו אוהבים אותי
כמו שאתה יודע,
אפילו שאתה לא.
|
אני יודעת שיבשיל שוב,
כשהפסיפלורות במטע יהיו גדולות ואדומות.
|
האהבה שלך לא בוטחת
ובעיקר אינה בטוחה
|
עדיין כואב
כלום לא השתנה.
לא התרגלתי.
|
אהבה שאי אפשר להסביר
מתנגנת בשתי גופות.
|
הרגתי את עצמי לאט,
דור אחר דור.
שן תחת שן.
שקל אחר שקל.
|
כשאתה לא איתי,
אני יכולה לשמוע את הלב שלך פועם
לפי הקצב של המוזיקה שאתה שומע.
|
כל החלק שכולל בתוכו
אינטראקציה שלו עם הקהל (אני),
לא זכור לי.
|
יש מן משפט כזה,
לא יודעת אם אתה מכיר.
|
שם זה רחוק, שם זה מגעיל.
וכשהכל קורה,
אני הייתי רוצה להיות כאן.
אם אפשר.
|
הדם שלך
דבק בשפתי
והותיר
זכרונות כואבים.
|
ראיתי את ה-GMC הלבנה הגדולה
דורסת אותו.
|
אפילו אם הוא נראה ישן,
אפילו אם הוא מגשים משאלות.
|
גיליתי אותך כאן
מלנכולי ומורכן.
|
אני נהנית מהן.
חלשות, עדינות,
מרגיעות אותי בכזאת קלות פשוטה.
|
אתם אדיוטים, אז אין לכם שיקול דעת.
|
אצלי זה כבר יותר מסתם.
וגם אצלו.
אבל זה לא בהכרח אמיתי.
|
ועכשיו אני חושבת שכבר יש לי אותו.
|
פתאום, בלי קשר, אני מתחילה להרגיש רחמים על הנספים בשואה.
|
אז תודה להורי שהביאוני עד הלום, תודה לכלבה שלי...
|
-"אתה יכול לבוא." אמרתי והרגשתי את כפות הרגליים שלי מבעד
למצבה.
|
ככה היה נראה אהרוני אם הוא היה עשוי מפימו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
