צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

ישבנו על גדר הבית שלו, ואלוהים גילה לי שהוא יוצר עולם משלו.
הוא מבלה זמן רב בכתיבה, וזה... עוזר לו להתנתק, לברוח מעט
מהמציאות. הכתיבה נתנה לו תחושה טובה, הוא אמר. מצד אחד, הוא
יצר את העולם המושלם שלו, ברא אותו בעצמו, ומצד שני- יכל לשלוט
עליו.

"חוק מספר 405 בחוקת המדינה: כל המשמיע מוסיקה, יוצר מוסיקה,
או מטיף להאזין לה- ייענש במאסר עולם ובבידוד מוחלט, ללא
אפשרות לחנינה"

אספתי את הזעם שלי בצנצנות זכוכית ואותן הייתי שומר על הארונית
בחדר. הייתי מסדר אותן בשורות ולפעמים מחליף את הסדר. פעם
הייתי מביט בצנצנות ובוכה, הייתי יכול לשבת ולבכות כך שעות על
גבי שעות, כיום אני כבר לא יכול לבכות.

רוצה להישטף
בנהר הזמן,
לחוש מגען הקר
של השעות

כבר כמעט שנה אני כאן,
עוד חורט שמות על הקיר,
אנשים שהכרתי מזמן,
ולמדתי לא להכיר.

סוף תמימות - פכחון ודממה.
רחמים אין בזמן הדוהר.

האבן הזו
ששקעה וצנחה,
עוטה מעליה
שתיקת מבוכה

תועה.

הוא עלול לטבוע
במצולות הנפש

יש הגומעים שקריות המראות
להסיר אבנים מן הלב.
יש הסופרים עברם בשעות
יש מודדים בכאב.

אחרון
מסיים את אשר
מעולם לא התחיל.

והמסך יורד
ותם
מותיר אותנו, השחקנים

זעירה ספינתי
מול אימת הגלים,
לא הוכשרתי לשוט
בתוך ים המילים.

ואני מחפשת
אחר צירוף המילים
המסוים הזה

במבט אחד אתה
חותך המציאות לשניים:
החלק שאתה רואה וזה אשר נותר מוצל.

כיצד אביט
מבלי לסגת
אל תל האפר,
העשן?

אני אצעק,
ולמרחק תישמע צעקתי.

בדידות-
זהו לובן הקירות הלוכד באטימותו
זוהי חומת האבן שנבנתה ביניכם
זהו המבט בעיניים
ההכרה הרגעית
והשפלתם המיידית לקרקע.

רסיסים לרגליך
של מה שהיה,
ואתה בוכה, כי איננו עוד.

למצוא נחמה
באור ירח קלוש

גם הנייר
לאחר כל המילים שהוטחו בו-
נותר בשתיקתו.

אם אחבר מחדש

הלילה
אינו מגלה,
רק מוסיף שאלות.

חוטי זמן רופפים
ייקרעו במילה.

וכשבאים אנו לברוא עולם,
המציאות מונחת בידינו-
כה שברירית

עם רדת הלילה
אשבור פעם נוספת
כמה הבטחות

ותשקע השמש,
והשמים הבהירים
יימלאו פסי שחור
לאות אבלם.

בכל מילה
השתקפות גרפית
של כאב

מי מרכיב השלם
מפיסות בודדות
מי מדביק זו לזו, מי מפיח חיים?

מעבר לחלון הקט,
ינצנצו שם שדות הכפור.
שוב ירתק אליו מבט
לבן אשר הניס אפור.

במעט
מילים.

הייתי רוצה לשנות את הנצחי.
פשוט כדי לדעת שאפשר.

מביטים בשמיים
המשקיפים עלינו,
מחפשים פתרונות.

אטבע
את הרגע שלפני השקיעה
על הדף- בעט, בדיו, בדם

השלמתי עם הלמידה,
למדתי להשלים.

התרחקה האוניה.
גלים חבקו את עצבותי
ומגעם קר, ערפילי
כנשיקת הסערה.

זה שתולה את הירח
בשמי הלילה התמירים
כדי שאור חיוור, בוטח,
ימתיק בדידות משוררים

המילים דוהות,
הן לא עומדות במשא
הזמן.

כך אנחנו עיוורים, מחפשים בבעתה,
ללא שם או יכולת לומר במילים.

במבט חוזר-
הנוף
כבר לא אותו נוף

פוסעת אני
בשדות לובן אינסופיים.
פוסעים לימיני
רוח ושלג
וכפור.

חושך הוא מציאות
בה ניתן
להתמזג,
להיספג,
להיעלם.

חושך בבית
דוממת העיר.
ראה - רצות השעות
כצללים על הקיר.

אוויר הליל צלול,
לרחוב דומם כמת
יוצאים המלקטים,
אוספים שבבי אמת.

אומנותי
היא להתחפר בפנים,
בעומק,
להסתתר מאחורי קיר הלבנים
של המסגרת הקבועה.

מהשולחן חוט נמתח
ובקצה לולאה,
הן כך זעק לי העט
"גם לי שלווה מגיעה".

טירוף.
העולם מסתחרר
ואין בכוחי לעצור אותו
או את עצמי-
נעה אתו במעגל
הפראי

חלמתי בריחה ותרשיש כמו קראה לי
לצאת מעורי ואדמת אלוהיי,
ושמי לא יונה עוד בארץ זרה לי
בה שמיים ריקים יצטיירו מעליי.

יש מילים
שמפשטות אמיתות
לכדי הברות מספר.

אבל למה?
- תמה אז הילד,
וידו רעדה כששאל.
ממרומים נורו
תפוחי זעם,
אחר כך שוב נסקו הם אל-על.

עוד קורי מילים אטווה
שוב אחטא וייאמרו.

אפרוריות העננים
המכסים את גורלי,
דרך חסומה
ללא מוצא.

העצב הזה
שאין לו מרפא
ואין לו
ראשית,
מתקיים כמוני
בשטח ההפקר

הייתה לנו שיחה
משהגעתי לקרקעית.
שם בכיתי- או אולי הדחקתי
כתמיד

מחשבות ששקעו
בחשכת השתיקה,
לא ידעתי לומר
במילים מועקה.

אולי עכשיו אוכל
לנשום לרווחה.

אין לי יותר מרגע
בר חלוף.
בכוחי לשרטטו

לו רק היו לי המילים
עכשיו.

למדוד באותיות את קו האופק,
לקרוא בשם להאצת הדופק,

עצרו לרגע, אין כבר טעם למהר.
שבו עמי. הקשיבו לדממה...
גם אני הבחנתי: משהו חסר.
חסר דבר מה.

כשיכורה
מריח האוויר לפני הסערה,
והשקט-
לא עוד כלי
אלא מטרה

כמו בשדה הקרב
יורה שורות מילים
בזו אחר זו,
חסרות כל חשיבות
בדומייה שאחרי.

בעצם, כמה זה פשוט,
הרי כבר לא ניתן למנוע.

מדמם
מילים
על הנייר.

מועקה.
המשא כה כבד.

הנהו היופי
הטמון, הנסתר.
צל אפל יכסה
את החן שנותר

בין אז
לעתה
מפרידות
חומה אחת
מציאות אחת
נצח אחד.

משתוקקת לצרוח
בכעס אילם.

איך תמיד
הדממה שלך נקטעת
כך,
בנשימה דקה.

אצבע עולמי בצבעים של לבד
אפור של ענן וצהוב של שלכת.
היינו עפים למרום על מרבד,
אך אמרת שעלינו ללכת.

בלתי נשלט התהליך,
שהביאני
עד הלום

רשימותיי בעל כורחן
תוצר לוואי של בהייה-
תועה
טועה
שוכחת.

גם בעת הנפילה
לא אמצא לי
מרגוע

ורוח סערה
פורצת לחדרי
מבעד לסדקים

מתגבר
עם כל צעד,
מה אדירה העוצמה.

הריהו עייף - אז הרוח תגיד -
הן ליוויתי אותו בדרכו לפסגה,
צעיר וחולם, בדרכו הוא התמיד
וכעת הזדקן מחמת התוגה.

בעבר רגליי שימשוני
לתפקיד המפתה.

אוגרת בי את
העייפות
כמו את כל אותן
מילים

דברים
שהזמן לא מצליח
לשנות

אינני מתיימרת
ליצור את השלם.
גם לא להבינו.

אולי בי משהו לא בסדר,
משהו בי לא תקין,
הכבשה השחורה שבעדר,
מול הלובן ראשי של ארכין.

רוצה לפרק
את משוואת חיי
לגורמים ראשוניים.

תראי, זה יעבור.
הזמן,
וגם אנחנו.
ראי איך מתכדרר
הרגע לעבר!

זוכר
איך פעם?

פעם היה שלי,
ונעלם.

להיספג בשמי הלילה
ולהיות אחת מאלה
שפרשו כנפיהם
ומצאו בו נחמה

עד כה תמיד מצאנו
דרך לפתור:
אפשר
במחשבה,
ואם לא במחשבה -
אז במילים,
ואם לא במילים -
אז בסכין.

בעלטה
הדרג מתבהר.

אם שם ינתן לו
יעלם ויחלוף.

הלילה
חותך בבשרי
הזמן שלי רועד
האם בי

עומד מול תהום.
על סף הכאב-
יכול פשוט לקום,
לזנק,
ולאבד בן רגע
את היכולת
לעוף.

סלע אפור,
ענן,
שמיים.
כך אתאר את קצה הצוק.

האדמה שזעקה ונתבקעה
בייסורי ההסדקות אליי קראה.
כך זמן סדק גם את פניך הצעירים -

רדיפת חיי
אחר צל משאלותיי
הדהויות.

מוקדם בבוקר, השמש עולה
ומאירה על שדות הכאב,
מה עצום כוחה של מילה
כסכין לחדור אל הלב.

ליל ירח חיוור
לא מהווה לי נחמה,
רק מותירני חשופה
תחת שמי הלילה

גם את ליל הפלדה שחר זך יבקע
ממזרח מגיחים רסיסי אור תועים.
שלוליות אור זכות ובהן צל טובע,
אך ישנן אפילות אשר אין מבקעים.

מהזווית הזו,
הקור עז יותר,
הייאוש חריף יותר
והאיום מוחשי מאי פעם.

לא.
לא עוד.
הרעד שב.

ישחררוהו, הם אמרו,
אם רק יכחיש, יאמר שלא,
אך הוא נותר בשתיקתו,
עומד רגוע על שלו.

ומדוע
לא אוכל אני להתכרבל
במחילתי הבטוחה,
העמידה בפגעי הזמן?

גם אלוהים המתמטיקאי
בחיפוש אחר אמת שלמה
הציב כמה מספרים מוטעים
בנוסחה כלל לא מתאימה

כששיקר לראשונה לה
ידו נותרה אז יציבה.
קינת תמימות עטפה מלמעלה,
אחר הגיחה אכזבה.

מפוררת
בעמדי ליד העץ.

הבט ממרחק
וחוש בו בקרבתך.

מתבוננת מפה
על בועת השקר ההיא
של מה שיכול היה להיות
שם.

בוא נצעק מבעד לקירות.
נאמר את כל מה שאפשר לומר
ואת מה שאסור
ונאמין שהפעם אמרנו.

לא התייאשתי מלחפש את מה שאולי היה פעם ואבד, אצילות שנשכחה,
אמונה, יכולת להישיר מבט אל האמת. הפחד הגדול ביותר שלי, להיות
כמו כולם, כמוהם. נאחזתי תמיד בפיסת התקווה הקלושה ביותר שהם
עוד יכולים להשתנות, אנחנו יכולים להשתנות, שהכל עוד יכול
להשתנות.

מתישהו, מגיע השלב הזה שנותר לך פנס אחד. האחרים? כבו, נעלמו,
השד יודע מה קרה להם, אבל בעצם- מה אכפת לך? לך יש פנס, והוא
שלך, והוא אחד.