|
הוא ממשיך להתגרות, רוקד על מרעי חוסר הביטחון שלי: "מה
ההסתברות שתפצחי אותי כמו פיסטוק, שתפתי אותי כאילו הייתי ערס
בודד ללא מטקה על שפת הים? זה הרי לא קרה עד עכשיו, למה את
חושבת שתצליחי?"
|
מה שווה בכלל הטבעת הזו שעל אצבעך לעומת ההבטחה שנתת לי?"
"הבטחה..." פלטה אנה, במה שהיה שילוב בין גיחוך ליללה
"ההבטחה של מה שאת, ושל מה שאני, אנה! ההבטחה של מה שאת הרגשת
ושל מה שאני הרגשתי. יש קשרים שנימצאים בנפש, שאי אפשר להתיר,
ולא משנה כמה מנסים!!!"
|
הוא הכיר נערות לפני אנה, בעיירת הולדתם, קרייווי, שבאוקראינה.
נערות מתוקות ויפיפיות. ואכן, בטרם פגש את אנה סבר שכל נערה
היא עניין יפיפה.
|
קונסטנטין שכב על האספלט רועד כולו, אחוז בעטה. בכל מאודו רצה
להתרומם אך גופו כמו היה מנותק לחלוטין מן המיפקדה שבפסגתו.
חרדה מילאה את תודעתו, ביטלה את יכולתו להנחית פקודות על
שריריו. הכלבה השחורה הגירה ריר. גרגור עמוק וגרוני בקע מתוך
גופה המוצק.
|
ובכל זאת, לא הצלחתי להגמל מהטיית הראש המהורהרת
מכמיהה לדק בהיר ותכול
לעולם שיכול להשליכו לעברי.
|
מותק, אולי
אני ואת ככה, ניברח
להוואי, ושם, ניתחתן?
את לא תצטרכי לכאוב עוד לעולם
רק לתת לי לשתות
חלב קוקוס
מהקליפות החצויות, שיכסו את שדייך?
מה את אומרת על זה, מותק?
|
שמש גדולה
תזרח אצלך
ברווח שבין העיניים
|
קצות עצבי נפערו כפרחים
טורפים (לקחת
מה שתיתן)
|
אלוהים פגש אותי מתוך חתיכות קרועות של העולם הזה
חלף מולי כמכוניות בכבישים חשוכים בלילה
במסלולים נפרדים, מציירים פסים מתחלפים
של אור, ללא חוקיות.
|
אם תהיה צליל מדויק
ארצה שתהדהד בי.
|
גאווה
ומחלת מין
הן מחיר נמוך
לשלם תמורת שמיים
גדולים יותר
וזיכרון
|
לא הבאתי מתנות, ואין לי איך לספר על המקום
ממנו שבתי. זו ארץ של חושך שאין בה
אף לא חושך.
אין לה שם. גם לא "אין". גם לא "חידלון".
|
אני רוצה ללחוץ את החיים אל קיר,
להריח מקרוב את זעתם המבריקה
|
מורטת שערות שיבה משומותי,
אתה לוקק טלפיים, משחיז שפם
|
בדרך שלך
אבדתי ונמצאתי
זחוחה מתרפסת
כדי להיעשות מצלעך הייתי מוותרת על רגלי
וזוחלת על גחוני.
|
בשניה האחרונה לפני שנירדם
אלחש לך בוקובסקי תרגום מעוות
|
כצנחן חפשי
כפעוט שאביו
משאילו בתנופה
לשמיים
|
התרחישים הגרועים ביותר ישנים בכפיות
בפינת הרחוב, מכוסים בסחבות,
קרובים ורחוקים מספיק כדי שנדמיין
שהם רק חלק מתפאורה
לאושר המקרי שלנו.
|
ביתי הוא נים, אוויר עובר בו כדם.
חודר חלון, יוצא חלון
מסיע את מקומותיי הלאה
כאילו כך מתנהל
חילוף החומרים בעולם
|
כל יום הוא טוב לגאולה
מגרגר הגה תחת אצבעותיי המזיעות תמיד
כאילו הייתי גנב, והחיים כספת.
|
הלב, כסוס פרא, מתרומם על רגליו האחוריות ונבהל
לגלות רסן, המחובר לרתמה.
|
נותרנו געגוע אלים.
שד חד שיניים.
|
הייתי עפתי צנחתי זרחתי צרחתי צלחתי
|
אושר בבטני צוחק חזק כל כך
עד שאינו מניח לי להירדם.
|
אקח את
שירצה שאקבל.
כמה טוב להיות אבק
כמה טוב להיות אוויר.
|
יש הבהוב גלום בלב כל זה, אני יודעת, כי חייתי,
כי נגעתי שם לפני ש
התפכחות עברה פה חלקה כסכין
עכשיו בוהק ישן מתקלף מהקירות.
|
במקום שבו
ההוויות שלנו נפגשות
אש לבנה מתלבה בי
ומטפסת מעלה
המגע שלך
לא משאיר לי ברירה
אלא לגדול
|
זה הוא דווקא היצר ששואג בי
כמו קולן תמידי, המנגן רק צליל אחד, הוא מהמהם בי
בזרועות הנחות תמידית על כתפי, הוא אוחז בי
מבקש להתוות את צעדי.
|
בקרים הלומי אור מקבלים באותה שאננות
את פני, מהדסת, מסונוורת, אל תוכם
לחפש חומרים שגורמים לבטן התחתונה
להפקח כחבצלת מים
|
בכל רחבי כל עיר אהבות כמו שלנו חיות
וכותבות את עצמן. מתעשנות, מאפרות,
ישנות, ובבקרים מאפרות את עצמן לצאת לאיזה רחוב
|
מחייך לעברי אלף שמשות
שותה קפה ואני מתבוננת ורידים משתרגים
|
קרן עור שלי
מתרחק מעלי
בצעדים מדודים
|
כדי לפגשו דרך עיניו הייתי רצה אחריו
בשדות פרחים אדומים,
מכה בשלווה האטומה שלו כמו בפניאטה
לטעום אולי, קיום של הבטחה
שהמתיקו מילותיו.
|
בין סדינים צחורים התקערנו. קולטריין הסתחרר וויניל,
מקומות אחרים, זמנים אחרים.
בבקרים הוספנו כפית סוכר מיותרת
לכוסות הקפה והסטנו וילון
|
חטאים קטנים
תבלינים מתוקים
|
אוויר צונן מסיט אותי לקרוא
לקור שלך לזחול אלי.
|
למלא את הפה מסתיק ורוד עד ש
כל החושים
צוחקים מתיקות חצופה
|
אתה עשוי מהחומר
ממנו כותבים שירה
|
כל מה שהייתי וכל מה שאהיה חרוט ממילא בין הקווים
שעל רשתית עינך
בחריצים העמוקים שכפות ידיך
לא פחדו
לנכס לעצמן
|
כתוב מאחורי
גלגלי עיני
עיני הנפקחות.
|
העצב שלי וודאי שמחה לאחר
ושמחה שלי לאחר עצב
|
רגליים, סחרחרות, בורות נקרים
ייסורי גמילה, גבהים, תהומות להיטרף בם.
|
יקר לי מאוד
האור הנולד בעיניך
|
ערבי זקן מאבו גוש, נתן לי קפה שחור מאוד
ומתוק מאוד. לאחר ששתיתי
הפך גרגרים רוויים ואמר לך:
לאישה שלך יש לב טוב, אבל היא לא יודעת
לשמור אותו לעצמה.
|
לחיות כמו לרוץ בזרועות פרושות
בשדה בניינים גבוהים, שעיניים מיתמרות בו כפרחים
|
אני הילה סביבך אני
חלקים שלמים נמסרת
מעגלים סגורים
|
ובכל זאת, אוקטובר התגנב לעורקי
כגור חתולים חסר בית. נעץ ציפורניו וילל.
|
עם השמש הזו רציתי
למות אותך
ולהיוולד אלף פעמים.
שאוויר יהיה לי כילה
שתושייה תהיה לי כנפיים.
|
אלוהים יודע להיוולד
במקומות שבינינו
|
לשוני מגלגלת את צבע הבורבון של השמיים,
זוהמת חשקים מתקרבת ומתרחקת מעלי
כצפרי מכוניות משטרה
|
רציתי
לאחוז לשלוט, להתנגד לגדילה לבחור את שאין
לבחור שינוי
כתוב ממילא
|
שתיהן אוחזות בידי, וחגות
כילדים במעגל.
|
אשלם,
היה לי שוב
פרי עץ דעת
|
אינני רוצה לאסוף
עוד
את כל הגברים שבעיר
אל תוך מיטתי
אל תוך בטני
כאילו מבקשת אני ליצור
מהם
מחרוזת יהלומים ראוותנית
|
"חשבתי שהאמת שלך תציל אותי"
הקול שלך החזיק את האוויר
|
ברגע
שידעתי
שאולי כבר לא אהיה
דבר נוצץ או משהו מיוחד
|
ארוז את מה שראוי להתקיים למענו:
סלילי עשן, פירושים למלה חמלה,
מקום מפגש צווארה עם עצמות בריח.
|
כעורב רציתי
כל מה שנוצץ
אל קני.
|
יצאתי אל הבוקר
לחפש את הדבר הזה
שגורם לציפורים
להצליח להלחם בכוח הכבידה
למשך זמן רב כל כך.
|
מוזר,
חשבתי לעצמי
אני רוצה לעשות איתו
את מה שבשר
עושה עם בשר.
|
שלושה עננים טובלים בוורוד
|
הדרך משובצת אוצרות, ומי שמאבד אותה משלם
בכופר נשמתו, אבל אי אפשר אחרת.
שנינו יודעים על ערי הזהב הנסתרות
|
מנורות לילה ממיסות
אותי לזלוג
לשרוד (נחוץ פה
אנימטור, אני לא פעלולנית)
|
רגעי החסד
מסתתרים
בפינות של חיים
ואנשים.
|
ימי הם זהב
לילותי הם אתה.
|
"קפה אמור להיות מר", הוא אומר
אבל אני מכורה למתיקות
מוסיפה בדבקות של ג'אנקים
יהלומים לבנים לבקריי.
|
יש איש אחד
יש לו שטר
קניין על נפשי
|
בחלומותיי אני מקבצת נדבות, מתהלכת ברחובות בין עוברים ושבים
לופתת צווארוניהם, מנערת, ושואלת:
ראיתם אותה?
|
דרכי החיים שוב נדמות בעיני לתווים
שוויוולדי קבע
זה לצד זה
|
אותך יפה כמו דוד ואותי
ראשו המדמם של גוליית
|
כובע צילינדר מאובק, חפיסת קלפים
שעון מתקתק, מספרים שבקרוב
תתרחש כאן טרנספורמציה מפוארת.
|
מאוחר יותר בלילה
אני מקיאה עליו באלגנטיות של שתיינים גרועים במיוחד
את האישור שקיבלתי
|
בדיוק חשב
להתכרבל בין קפליה
כששמע איזה רשרוש מבין השיחים שעל ראש
הגבעה
|
אני משחקת בקנאה
כמו חתלתולה שבעה המשחקת
בפרפר לילה.
|
אם תהיה אחרת אשסף לה ת'גרון
אם תהיה אחרת אבנה לה ת'ארון.
|
בלילות אני מפרש מחורר בין הקירות האלו
תמונותייך. שושנייך.
|
קור לבן ותחושת גלות נלכדו בקורי שנתי.
בטרם הצלחתי להתירם
חשבתי שהקצתי בבריסל. נובמבר, 84
|
הכאב היה רק ילד קטן
שנם במיטתי מכווץ מפחד
|
כל אגרוף שקפצתי
היה רק גולם
של כף יד
מושטת לפנים.
|
אני שולחת לחמי
אל תוך כובעו ההפוך
של קבצן ומוצאת
My funny valentines חלוד
מטייל על עורי
|
תתקיים תתאין היכן שתהיה
תהיה בי לא תהיה
|
לו הייתי תמנון בעיר הזו, הייתי
שולחת זרועות ארוכות וסופגת
את טעמו המר של האספלט
|
אהבתי המכבדת את חוקי הזמן והחלל
מתקדמת לעבר תאריך תפוגתה (תפוגתי)
|
כוסות קפה נרקחות מתוך אינהרציה
כמו משאלות שהוא נושף
על ריסים נשורים, ומסרב לגלות לי.
|
בשלווה אבדנית, באומץ, ביראת
קודש. מתוך יעוד ותחושת שליחות
לעבר עצמי, עצמך, והגדול שמעל. בנרגנות,
בטרוניותיי הנשיות, בהנאה מניכוס, ברצון ביותר.
|
שתיים לפנות בוקר, החושך שחור כמו גיהנום. אני נכנסת לתא
השירותים הכי מואר במנהרה של הסאבווי.
|
אני משאירה חלקים מעצמי
על רצפת חדר העריכה של חיי. מדביקה חתיכות
ויוצרת משהו שלם ממה שנשאר.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ככל שאנחנו
מצ'וטטים יותר
אנחנו בודדים
יותר. |
|
