צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

לא מצאתי את עצמי מופתעת מהסיפורים, מצאתי אותם הזויים בדיוק
ברמה שתואמת את המציאות שלי. אחרי 3 שנים שחשבתי שאתגר קרת
הוא אחד האנשים שהגאונות שלהם גובלת במחלת נפש קשה מאד, פתאום
הכל התחבר לי, ונראה לי הגיוני מאד.

"אני שונאת את היום הזה!" היא אמרה ליום הזה והוא במבט לא
מופתע ולא מהורהר, הגיב בשלווה-
"את זה גם אמרת על אתמול."

"מהו המשפט הנפוץ ביותר בבתים בישראל של 2003?"
אתה נלחץ, אבל לא מראה את זה. פשוט תחשוב על מה שקורה אצלך
בבית. תחשוב על המיליון.
והן מופיעות.

תתנשקו יפה כדי שאנשים אחרים יחשבו שאולי זאת אהבה, אולי
שיקנאו. אני רוצה שיקנאו בי. מה, לעזאזל, הוא עושה עם הלשון
שלו, ולמה הוא חושב שהוא מכונת כביסה? הוא לא אמור להסתובב ככה
בפה שלי, זה לא לונה פארק, והוא לא גלגל ענק...

יד מלטפת את הגוף הצעיר שעוד לא נגעו בו. וכל התנועות העדינות,
החינניות. אתה יודע שכל מגע שלך יגרום לתזוזה, רטט מצידה.
הצמרמורת של הפעם הראשונה.

כולם פה ישנים.
אני אפילו לא יכולה לזרוק דברים על הקיר
כדי לשכוח אותך בחזרה.

אני עייפה מדי בשביל כל השטויות האלה
על שעתיים שנה וקפה שחור אני בוכה בבנק

זה צחוק הגורל שלוחש לי מחשבות
על רומיאו והרומיאו שבא אחריו.
שניהם הפסיקו לבוא אחרי

האמת מפתחת בי תקוות נכזבות.
הפכתי לסוהרת
שאונסת מחשבות.
הייתי פעם אסירה חסרת גבולות.
עכשיו לחישה רומזת לי לצוד אמונות.

תשאר הולוגרמה
בשלושים הצבעים שאף פעם לא ראיתי
אותך בהם
ואני אמשיך לישון.

אתה הולך איתי יד ביד
בבועת צבעי הקשת שיצרת.
תתלונן שקשה לך, ואני אריב איתך שהעולם שלך בעצם ורוד.
אתה תגיד ירוק,
אני אקח חום.

את החלל שהשארת
אני מנסה למלא בעשן של סיגריות

אדון קלילות שלוקח הכל קשה לא מצטער
אף פעם אולי כי שום דבר לא באשמתו
חוץ מהכל. חוץ ממה שבאשמתי.

תחלום אותי בשפה מליצית,
בויכוחים אין סופיים על יקומים מגבילים,
תדע שאני לא קיימת בשום מקום אחר.

הם לקחו את החופש,
ואני לקחתי ללב.
אתה אומר לי שאתה אוהב, שונא
בלי מילים גדולות.
נשיקות מתוך הרגל בלילות ערומים

ירח יורד
על גשמי ברכה.

אני רוצה להרגיש אותך מלטף לי את העולם כל לילה,
וגם בלילות המעטים שאתה נושם לידי,
אתה נרדם.

אני גוססת

אני מתכוננת לדייט עם מישהו אחר, כבר שמתי אודם לכבודו, ואתה
אדוני, לא כאן כדי שאני אשים אודם בשבילך.

בניסיון להבין את עצמי אני שומעת את כל הדיסקים שאין להם יותר
משמעות. אלה שאני יודעת מה יהיה השיר הבא בלי להסתכל, אלה שכל
המילים ברורות לי. אלה שהפוכים ממך

הוא כבר לא מסתכל עליי, יש משהו יותר מעניין בטלוויזה. אני
מרגישה כמו שקדי מרק אחרי חצי שעה בתוך מרק עדשים. פעם גם אני
הייתי פריכה. היום אני סופגת לעצמי עיסה חומה.

אבל האמת היא שאתה הפסקת להיות שם בשבילי עוד הרבה לפני ופשוט
לא הייתה לך את ההגינות לעשות את זה קודם. אתה חושב שאני לא
רואה, אבל אני יודעת כבר הרבה זמן שמה שקורה אצלי בטוח לא קורה
גם אצלך

אנימפחדת

אני רצה ממחשבה אחת, שתיים, שלוש, ואומרת לעצמי שהכל בסדר. קצת
דיכאון קליני עוד לא הרג אף אחד. אני מגמגמת יד שבורה וכאבי
בטן, כל אחד מסיבה אחרת.
זה לא משנה כמה עמוק אני אנשום, הכל מסרטן.

יום אחד, מרגישה גדולה היום בזבזתי 86400 שניות מהחיים שלי, על
סימפטיה. אין לי סימפטיה לעולם. חור שחור ואכזרי שיונק דם
מהשדיים של הגלקסיה, שביל החלב.

איך אני יכולה להאמין בכל ליבי שבאמת אכפת לך, שאתה אוהב אותי
וכל שאר הבולשיט שמסביב שאתה מעדיף לטפח את האגו שלך מאשר
אותי. איך אני אמורה להרגיש קיימת בעולם שלך כשאתה מתקשר רק כי
אני אומרת לך.

איך נעלמת לזרועות בחורות אחרות, והשארת אותי במיטת קומתיים עם
שמיכת סקאביאס בוכה בלילות, כי בזמן האחרון, אני לא יכולה
לישון בלעדיך.
אתה הולך ונעלם, מפתח תלות שהיא לא בי, והמחשבות שלך נודדות
ממני לעיתים קרובות מדי.

זה השיר היחיד שמבין ללבך, אבל לא עושה שום דבר בסדר. אתה שומע
אותו שוב ושוב ושוב כמו ילד קטן שרואה את אותה קלטת וידאו 80
אלף פעם,

הנה בא הלילה והלכו לך הברכיים. אתה לא בטוח למה אבל הכל פתאום
נראה לך כמו שידורים חוזרים. הם כולם אותו דבר רק שפעם לא טרחת
לשים לב.

יש לנו מין הסכם כזה, שאנחנו שוכבים ביחד בלי מחויבות, בלי
רגשות ובלי לדבר על זה יותר מידי. הוא החבר הכי טוב שלי, והוא
אומר שאני שלו. אז ההסכם, לא הלך.

ועד שאלוהים ירד לפה ויגיד לי בעצמו לעזוב אותך בשקט, זה לא
יקרה.

או שפשוט תוציא צו הרחקה.
אני אבין את הרמז.