צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אז שמתי בטייפ קלטת של שירי טראנס בווליום הכי גבוהה, סתם,
להלחם באווירה המלאנכונית שהשתלטה לי פתאום על החיים.
אני שונאת שהשקיעה גורמת לי להרגיש.

הם עדיין בטוחים שהדבר היחיד שמנחם אותי במוות הטראגי שלך, זה
שאתה הצלת עשרות אנשים, שהיו מתים לולא עמדת מול התופת. אני לא
מתקנת אותם, למה שאני אסתור את התאוריה שלהם.

"שלום, מדבר הרב אליעזר משה לייב שוורצפוקס מעמותת "הצל חיים"
אני מבקש דקה מזמנך"

"הלו", אני מאמצת את הקול הכי
עוד-מעט-השקיעה-כאן-נעמי-רביה-ואני-מתגפפת-עם-המיקרופון, אני
מפלרטטת.

חמש דקות ישבתי מהופנטת מולה. ראיתי אותה. פס ארגמן כמעט כאילו
צויר במיכחול עדין לאורך היד שלי. הבטתי בה. בפיסות העור שזזו
בשביל לפנות לה מקום ולחשוף אותה לאוויר העולם.

אולי איזה סרט תורכי סוחט דמעות שכולם מתים בו בסוף יצליח
להוציא ממני דמעה. סרט כזה שהאימא נשכבת על גופות אהוביה
ומתייפחת. אבל יש לי הרגשה שאני לא אבכה בסרט הזה. אני לא ארחם
על האימא שנהפכה לפתע לאלמנה ושכולה. אני אקנא בה.

לבשתי את המגפיים הכי גבוהות שלי. (כי בכל זאת לא צריך לנהוג
בשאננות), ויצאתי במסע למטבח, במטרה להציל את ממלכתי הכבושה.
ברגע שהגעתי למטבח הרגשתי שמשהוא לא נכון כאן.

אבל את יודעת שחודש נובמבר הזה שונה. את כבר בת 16 ואבא שלך
הולך לצאת מהכלא.

לפעמים החיוך שלה נראה לי הכי מזויף בעולם, ולפעמים הכי מנחם.
תלוי במצב רוח שלי, אבל לה, אין מצבי רוח, אני יודעת שאני אקח
אותה מהארון ותמיד יישאר לה אותו חיוך חצי דבילי על הפנים.

היא שאלה אותי אם אני מחפשת משהו מיוחד. פרחים לאהוב, לחתונה,
אולי סתם להביא הביתה. הסתכלתי על זר חמניות גדול ובלי להסתובב
אמרתי לה שאני צריכה פרחים כדי לשים על קבר, בצורת עיגול, כמו
ששמים על הדלתות בחג המולד, רק גדול ומכובד, שיראה שאיכפת לי.

לא יעזרו כל איומי אני-לא-מדברת-איתך-יותר-בחיים, שהיא רוצה
להרים טלפון למנתח הפלסטי המפורסם ההוא, ולקבוע תור למחר בטענה
שזה מקרה חירום.

אני מנסה למצוא את השיחה שתעניין אותי, שתתפוס אותי הפעם.
מחליפה שיחות כמו תחנות רדיו.

אתה לא מבין שכל מה שרציתי זה להגן עליך? על כבודך? הרי אתה
הרגשת כאילו חטפת מכה בבטן, (שאם אני כבר מזכירה אותה היא
גדולה באופן מיוחד ממש.) כל פעם שאמרו לך את זה, שהעירו לך על
השומנים העוטפים אותך.

היינו חבורת בנות, והתחלנו לשיר במקווה. לא, אנחנו ממש לא
הולכות להתחתן בקרוב. אבל היינו צריכת ללכת לראות מקווה. למה?
אלוהים יודע. אלוהים, או בית הספר.

הרקיע מלא מגלים נוצצים
באור הירח.

בדקויות תיארת
לי אותו
נשבר
נשפך
נקצץ
מבעבע.

שאצבעות קפואות
מכאיבות בעונג
ימצאו מקומם
בתחתיתו של הגב.

את בוכה
על אלה
שתקעת להם

אני ואלוהים
מסתכלים עליך
מהצד.

בפעם הבאה
ארגיש אותו
בעליונה
במעטפת הלב
ובשרירי הסרעפת

וכשבאה העת לאכול ולשבוע,
שכנע עצמו שאין כאן טעות.

חגורת הנפץ
לוחצת
על הצלעות.

דמעה לא הזלתי,
מול קבר אחים.

אתאבד איתך
חגורה בכל חומר הנפץ
שבדמיון

שהדמות הראשית
מחליפה בגדים.

הוא כבר ניהיה חלק מאיתנו,
וכל מה שאני רוצה,
זה להשאר שפויה
בתוכו.

ידיים
רגליים
במיוחד הפנים.

השמש צורבת הקרקפת
והיא עדיין הולכת.

הילד שבי התבגר לו מזמן
עכשיו תפקידי לשמור על תמימותו של ילד אחר

והמוזות של
היצ'קוק רעמו

זה לא קורה, אני משכנעת את עצמי,
זה לא יכול להיות.

נזכרת אני בסיפור
על גמד שזורה
חול בעייני הזאטוטים
המסרבים לישון.

עדיף שתלחם
איתי
כאילו אני גבר
ותעצב לי
מחדש את הפרצוף

מאה עשרים ושש
בולים שמוינו
בקפידה.

לא מחכה למפתח,
נהנת ממוט הברזל המלובן.

אין פרחים
חילופי שבויים
או הסכמים

נרדם אלוהים,ישן
קשה להיות אלוהים,קשה.

את כל גופך
נאחז בקורים
הנפרמים
המתמוססים לך
בין החלומות.

ראיתי מולי
עדשה
מנסה להתפקס.

והלב
רייר
עדיין חם.

ליד עזראלי
אני מדממת
מהברך

בלילה שהדליקו
מדורות,
הבנתי שתחילת סוף
הבגרות הגיעה.

הקרקפת שנצרבת בשמש,
מבקשת די.

שורטת את תוכי
בדרדרים זעירים

מעלי היראה
מעליך הכפייה.

ואם מן
התופת
וכוונת הזדון
ניצלתי

משיכות צבע
שהתייבשו.

עיניים מקנאות זה לא בשבילו,
היא מנסה להתאפק.
לא מבינה.

הרוח נשב על
דשן המתים

לגרד מפוחם
ולחשוף שכבה
נקיה
עדיף להוריד
במכות נקודתיות

הפיות שאומרים,
שמירת אמונים מחייכים
בחיוך צחור שיניים.

מה מגיע קודם?
חריצת דין המוות שלי
או כתיבת השיר.
השיר מביא מוות
או המוות
מזמזם את השיר?

המון ריטואלים של זמן סביבי. לוח שנה שתולשים ממנו דף כל חודש,
טבלת ייאוש שכל החמש-עשרה, צובעים בה ריבוע, עיגול מגנטי שמסמן
כל יום שחלף ושבועות ממוספרים ביומן בסדר יורד.
עוד 22 ימי ראשון בשירות. חייבת לחייך לקבלן שבתוכי.
אבן אחת תזוז והכל יתמוטט.