|
אולי בעצם כדי שאני אספר קצת על עצמי לפני שאני אתחיל את
הסיפור של "ילד התוהו וובוהו הנצחי!"
|
רק רציתי דרך להטביע את יגוני על אובדן האהבה
|
אני החלטתי, אני בורח, אני נעלם כאילו בלעה אותי האדמה, אין לי
יותר את היכולת להיות הפסיכולוג של כולם, אני כל-כך רוצה לברוח
מהכלא ללא החומות, אני אומר לכולכם שלום, אני עוזב אתכם.
|
ושוב אין לי משהו טוב יותר מאשר לכתוב לבמה, זה כבר מתחיל
להפוך לעניין של שיגרה, עצוב נכון?
|
אולי אתם חושבים שלמילה שלי אין ערך, אולי אתם חושבים שההבטחה
שלי היא שקרית, אולי אתם חושבים שהאהבה שלי מזויפת, זו זכותכם
המלאה ואני אבין לחלוטין, גם אני לא סומך על עצמי אז בטח שלא
אצפה מאחרים לסמוך עלי, על שכמותי, על שחקן, על רמאי, על נוכל,
על שרלטן ועל...
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"אה-דולף, אה
דולף !
אה-דולף, אה
דולף !
אה-דולף,
אה-דולף !"
משפחת קראוטמן
יושבת ביציע
הימני ומעודדת
את בנה אדולף.
ללא שום קשר
לשואה, באמת. |
|