|
דמות עטויה מעין שכמיה כחולה חסרת שרוולים, קופצת בתנועת
התאבדות מהמדרכה שמימיני תוך נפנוף ידיים כשהיא מסכנת את חייה
מול טור המכוניות השואט. המראה היה כמובן מזוית העין ואני לא
קישרתי את התנועות התזזיתיות של הגיבור עם משהו ממעשי והמשכתי
בתאוצה לעבר הרמזור הב
|
היא הייתה גבוהה. מאופרת עם עצמות לחיים בולטות, שערה מסולסל
אסוף מאחור. היא לבשה חליפת צמר אפורה שני חלקים מחויטת מיטב
האופנה ונעולה בנעלי עקבים מבריקות.
|
היה לו זקן שחור קצר ומן עיוות לא ברור ליד שפתו השמאלית.
כשעבר על ידינו הדיף ריח של פורמלין ובשל מוזרותו פחדו הילדים
ללכת לחדר הפוחלצים לבד. לי כאמור, קסם המקום במיוחד.
|
הקיץ עשה להם את זה. החום היה כבד ללא נשוא והלחות שברה את
הגב. האנשים הסתובבו בעיניים כבויות ובגב שחוח משהו. הכובד
באוויר התיש את האנשים וקיצר את יום עבודתם. חרקים קטנים
ועצלים נישאו ברוח ונצמדו לעור המזיע הדביק. מין קיץ כזה שבו
נולדים כל הסיפורים המוזרים
|
לבושו מקומט וחסר צורה. מכנסיים אפורות קשורות בחבל וזקט שהיה
פעם שייך לחליפה. חולצתו מלוכלת וחסרת צבע מזוהה. על ראשו
מגבעת שמוטה כלפי מטה כמין קונוס ועיניו הקטנות חדות וחודרות.
גבותיו הלבנות מזדקרות קדימה.
|
המפגש הדו-שבועי, היה משב מרענן מימים רחוקים של ילדות בת שש
עשרה. בהפסקות, עד לכניסה לאולם הם העלו רכילות ישנה מתקופת
הטיפשעשרה
|
"מארץ הקודש?" זעקה ולאחר מכן, כרעו שלושת הגורילות על ברכיהן
והחלו להשתחוות לפנינו. "הארץ הקדושה, הארץ הקדושה" מלמלו.
|
אט אט נחלש כוחו והוא שקע מובס במים, כשלפתע ראה מולו את אמו
פרועת ראש וללא מטפחת, כשהיא אוחזת בידה את אחותו התינוקת
וצועקת בקול קורע "מושקו!" קריאת האם הזרימה במושקו כוחות
עצומים ובלתי ידועים והוא הצליח להחלץ מהמים ולהתפש בענפים של
שיחי הגדה
|
החזיון האפוקליפטי שנקרא כעת Y2K, היה - תמונה של צבא מודרני
שכל ציודו המשוכלל מפסיק לפעול החל מטילים מונחים וכלה במטוסי
קרב ומסוקים וחבורת רוכבי גמלים שפורצת מן המדבריות של ערב
הסעודית כובשת בסערה את כל העולם
|
"תַּעֲלִי לַהוֹן יָא בִּינָתִי". אָמְרָה אִמִּי. "אִם אַתְּ
רוֹצָה לִשְׁמֹר עַל גוֹזֶךּ, אִינְתִּי תִּלְמְדִי לְהָכִין
הַבַּמְיָה".
|
חילק החתול שמנת בכף רחבה ליקיריו ואנשי שלומו, במיוחד לקוקיות
אהובות נפשו שהקימו מושבות בקיני זרים מעבר לגבול היער. הוא
פיתח שיטה נהדרת: במקום בכלי חלוקה, חילק את השמנת בכפות
רגליו. כך אף אחד לא יכול היה לדעת כמה חולק, ובנוסף נדבקה לו
המון שמנת לכפות ויכול
|
- "...המלומדים שלהם, מקצרים את חיי המדף של הגבינה על ידי
השתלת פיסות זעירות של רוקפור. תוך שבוע תתכסה הגבינה במעטה
כחלחל ותצא משימוש".
השעה היתה שבע וחצי בערב. עוד מעט יסתיים יום הזיכרון ויתחיל
טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
- "אל תשאלי את מי פגשתי הבוקר ב
|
כשרמי היה בן 5 לקח אותו אבא לאורווה שבחצר. באורווה עמד סוס
לבן ויפה עם רעמת שערות וזנב ארוך.
"זוהי המתנה שלך ליום ההולדת" אמר אבא.
ולסוס קראו "אדיר".
|
הוא רקד לבד עם הכלה, נשא על גבו את החתן כשק קמח והופיע כמעט
בכל התמונות כשהוא מחייך במלוא פה, לבוש במכנסיים מכווצים מתחת
לברכיים, עם גרביים לבנים, חולצת משי משובצת ובנדנה אדומה
וכובע רחב שוליים
|
בהיכל השירה, פנתיאון מרשים, כל משוררי התקופות יושבים על
כותרי שיש ומעליהם ילידים שזופים שגופם העליון חשוף ונוצות
טווס בידיהם. הם מנפנפים את נוצות הטווס מעל ראשי שוכני
הפנתיאון ומזרימים להם משבי רוח רעננים. ליד הפתח מעבירים
שומרי הסף מדי יום למשורר החצר צל
|
הרב לענייני עיריות והרב לענייני חולים נכנסו ליער
|
ימים טובים באו לו. הברון ישב כל הזמן ספון בחדרו והעלה את
מעשיותיו על הכתוב. רוזיננטה נשאר באורווה וקיבל את כל צרכיו
ומחסורו
|
ותוך כך, עולה דמותו במחשבתי והיא גדולה כמו הג'ין הגדול,
שיוצא כענן גדול מתוך המנורה ששפשף אל-אדין והוא מכחכח וממצמץ
לעברי, בחיוך קורצני. כך בדיוק כמו שהוא מופיע בביעותי הלילה
שלי.
|
זה לקח לו כמעט חצי שעה לעלות עד סמוך לראש הצוק, יותר כבר לא
העז. היום לאחר שעבר כבר את מבחני הכניסה של החברה המחוספסים
ומאד לא חברותיים, הוא עושה זאת בתוך חמש דקות, עם סנדלי אצבע
ואפילו מתיישב על השפיץ של השמוק.
|
The black horse has no aims
He is one way target
Like toy key - he will sent to the fronts
With no brakes
|
תמיד יש לו את החברים הטובים
שרצים לעזור
|
with his plough, followed the mule while black cloud
darkened daylight -
Hot Jids are burning...
He beats the animal goes on, stretching the furrow
|
הוא לספר לשוטי התיבה
על האלטרואיזמה השופעת
ממחשוף הגברת הראשונה
ונדיבותה מעל ומתחת
|
פניה חיוך עם בוקר
ובערב גבה אפלולי
|
רגעו המים ונחו דומם
כחולים וזכים ואילמים בסודם
ועמוק במצולות טרופי הטילים
שקעו גיבורים חללים
|
חופרים חופרים ביוון הבוצית
עבדים למשמעת יומית סדורה
משמרת נטולת פניות
|
החלטה בי גמלה לפרוק בפנייך
את הנטל, את משא השנים
הכבדות שאת מניינן שכחתי
|
כמו בכל סיפור בסוף מנצחת אהבה
אהבת המשחק של הלא בוחלים
לגרום את העצמות ולפרק כל קושי
כדי להגיע למוח המתוק
|
אי אפשר להרוג את אלו שכבר מתו
|
הכדורגל הרעב - מחפש מטרה
ליגות המליונים על פרשת דרכים
ועכשיו משום מקום
גמר של עניים
|
פנייך לא כתמיד
חיורון זר עליהם
גם חיוך שגרת בוקרנו
מעוקם וצופן
|
מברגזת מקרטנת ומקריעה
נוטעת אותי כמו עץ בערוגת בטון
בהפוכה
|
אודם בוקר שוחר טללים
חורש צמקי עיניי
מלובן לילותיי
|
הולכים ומתקצרים הימים
ובוקרי חשוך וערפילי
יומי אפל, קודר - ראשי עלי כאבן
|
אני ספינתי שלחתי
מתחת מימי הציר
לתקוע דגלי בקוטבך
לכבוש את פסגת האפספס
|
הנה הולך אתה
בדרך כל בשר - שכיב
כוננת עם בשביל רצוף גויות
ובציפורניים חדות - גם
את פני הרבית שרוט
|
הסוס רק שותה - השוטה...
"הבט לאחור אביר המלים
נצר שגיון חלומותיך"
הנה חציו האחורי של סוסך
נשאר מדמם מאחור
|
אץ עשות מלאכתו רמיה
פנכתם של שמני ישורון ללחך הבועטים בנמל ביתם
את זנבן המצחין של פרות הבשן
ילוק
|
שני שענים שוויצריים זקנים
בכפר, למרגלות ההרים
נפגשים מדי יום בדממה
מנידים בדל אוזן לברכה
|
אני לא גבר כמוך, אני בכין. תמיד הייתי - מיום ששנינו זוכרים
אותי. זו הדרך שלי לתקוף את החיים. בכי.
|
בכל פעם שאני מגיע אליו, מברך אותי האיקליפטוס באותו טוב לב של
עץ זקן - כאילו אני בן שש. שוב אני נושא את עיני דרך ענפיו,
רואה את קרעי השמיים וחש באותה סחרחורת מופלאה שעוד רגע ותפיל
אותי למעלה.
|
במהלך הטיגון, יווצרו פיצוצים עזים הנובעים מהמגע החם בין השמן
לאונות הכבד. הפיצוצים, מעיפים לכל עבר טיפות כבדות של שמן
מזוהם ברסיסי כבד. הם נוחתים, על ידיך, פניך, משטח השיש,
החלונות, הקיר המסוייד, הרצפה ועל המנורה הקפיצית המסוגננת
שאשתך הוסיפה אתמול לאוסף
|
בעוד בני עמנו היקרים והנאמנים מגרדים את פצעיהם, מנהיגנו
אוהבים להתעסק במנהרות. איש באהבתו יחיה (או ימות)
מנהרת הכותל, מנהרת הכנסת, מנהרת הכרמל, מנהרת הזמן, מנהרת
האשליות, חרירי רפיח וכן הלאה מנהרות על כל גוניהן
|
רק צרות עין, תאות בצע וקנאה יכולים להפריע להם להיות ביחד עוד
מאה שנה ויותר.
|
על קוצר הרוח המפורסם של עם ישראל
|
תרנגול הטיל ביצה בנמל אשדוד. למי שייכת הביצה ?
לביבי או לפרץ ?
|
את ליל הסדר הזה שימי לא ישכח לעולם
|
"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב
וישא עיניו וירא והנה גמלים באים
ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק
ותיפול מעל הגמל". בראשית כד' 34-65
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
דווקא יש לנו
בשפע |
|
