|
ולא שהוא לא ניסה להגיע אליה, הוא ניסה ונכשל שוב ושוב ושוב...
רק העובדה הזו הייתה מראה לה שבאמת אכפת לו ממנה, אם היא הייתה
מביאה את עצמה לשים לב, אם לא הייתה שקועה בחרא של עצמה.
|
ולפתע, האגם הלבן פרץ מגבולותיו, הגאות המטורפת הגיעה. ידעתי
שהיא תגיע, אני תמיד יודע. אולם הפעם, למרות הידיעה המפחידה
רציתי לשמור את הרגע שלי איתך כמה שיותר ארוך, התעלמתי מהידיעה
המתדפקת בראשי עד שהפכה למן הד חלוש ודק.
|
חשבתי שאותי הוא באמת אוהב, שאני מיוחדת, שאני שונה מחברה שלי,
שאני משהו בשבילו, נו, אז טעיתי.
|
שלא תעז לשכוח איך זה היה.
בגלל זה תמונות עוזרות לנו לזכור, כשאתם מצטלמים אתם יוצרים
חיים חדשים.
|
'כולן מחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא אליהן, מחכות ומחכות
ובסוף - מתאכזבות. מה גורם לך לחשוב שאת תהיי שונה?' ככה היא
אמרה לי. הטיחה בפניי בעזרת משפט טיפשי אחד את כל הדברים
שמאסתי מלהאמין בהם.
|
בעצם, זה כמו פירסינג או קעקוע חדש... בהתחלה כולם מתעניינים
(מה קרה, אתה בסדר?) ואחרי חודש חודשיים כבר לא שמים לב לזה..
זה נשאר איתך לתמיד.
|
שנים מאוחר יותר לבי החל להיאכל מגעגועים אליו. הייתי יושבת
וחושבת על אותם ערבים עם המיטה שלו, לא יכולתי לסבול את זה
יותר, אז קניתי גיטרה.
|
לחלון הבא יש ריח נטרלי, חופשי, כמו ריח של התחלה. אני פוקחת
את עיניי בבלבול ומולי עומדת נערה באמצע רחוב סואן. המוני
אנשים חולפים מולה ומכוניות טסות בכביש מאחוריה. והכל, בלי
רעש, שקט מטורף סורר בחלון.
|
ברגע שאני שומע את המילים 'אהבה', 'מחויבות' או 'נישואין' או
פעלים מהשורשים האלה אני לוקה באובדן זיכרון.
באמת... אני לא משקר
|
בדרך כלל הפגישות שלנו כללו מכות, צביטות, נשיכות, שריטות
וזריקת דברים שעשויים להכאיב. אבל הפעם זה היה שונה. באמת
מוזר.
|
יומיים בשבוע היית איתי, לא שדיברנו, חס וחלילה, לאישה הקטנה
אסור לפצות את פיה. האישה הקטנה לא תאמר את דעתה ולא תמתח
ביקורת על חיילה האפור, האישה הקטנה תשתוק ותבלע את זעמה
בתוכה.
|
תחייך
אני אתן לך מכות אחר-כך אם לא תחייך..
- איזה חיוך יפה יש לבן שלך!!
תודה, הכל טבעי
|
פותח את החלון ומביט בשמיים התכולים והשמחים. כל העולם פורח
היום חוץ ממני... לא מגיע לי. לא מגיעה לי האומללות הזאת בעוד
כולם צוחקים שם למטה, בעוד השמיים תכולים והשמש צהובה והעצים
ירוקים... למה כשכל האנשים למטה ורודים אני חייב להיות שחור?
|
הסתכלתי למוות בעיניים. היו לו עיניים ירוקות כאלה, מושלמות.
מהסוג הזה של העיניים שאם אתה מסתכל מקרוב קרוב אתה יכול לראות
יהלומים בגוונים שונים של ירוק, עיניים כאלה שאתה יכול לראות
בהן כל פרט, אפילו את הקטן ביותר.
|
היא ישבה בכיתה וכל כך כעסה על המורה שלה שהחליטה לשבת כל
השיעור בידיים שלובות ובפרצוף חמוץ והמחשבות היחידות שעלו לה
בראש היו: תיפלי, כלבה, תיפלי!
והמורה שלה נפלה.
|
שתקתי והסתכלתי עלייך, עדיין מרוכזת באותו תרגיל מסובך. שפתייך
המלאות ממלמלות את מילות השיר הרועש שברקע וידך החלקה עוברת על
הנייר כמציירת. את מהממת.
|
מולי היה שער זהוב וענק ועליו נכתב באותיות זהב: 'גן-עדן'. איך
שאני התרגשתי, לא האמנתי שהגעתי לגן-עדן.. איזה יופי לי.
אבל, מתחת לכתב הזהוב היה שלט ענק ועקום ועליו נכתב: 'סגור
לרגל שיפוצים'.
שיפוצים? מה? בגן-עדן?? מה קורה פה?
|
עומרי חזר הביתה בערב. בדק את תיבת הדואר והוציא איזשהו מכתב.
זה היה הכתב של מיטל, המטומטמת הזאת. זאת שנפרדה ממנו ככה
סתם.
חה! איך היא מעזה לכתוב לו משהו.
|
שנים אחרי זה המעיל נשאר תלוי בבית השקט לבדו עד שיום אחד הגיע
טרקטור ענקי והרס את הבית. והמעיל של אבא, הוא נקרע ונהרס
ונקבר תחת כל החול הכבד. ואני? אני ישבתי למעלה במקום שלי
וגיחכתי.
|
מסתבר ששוב נגמרו המצנמים. כנראה שזה היה מצנם מבוקש. החלטתי
לוותר על כל הרעיון לקנות מצנם ויצאתי לטייל מחוץ לחנות. להיות
קצת עם עצמי. להירגע. ומה מצאתי מחוץ לחנות? חדיש ומחודש הוא
עמד שם, מחכה רק לי, מצנם מדהים שקרץ אליי.
|
מאז שלירי השתחרר מהצבא הוא שכח משירי לגמרי, בנות התחילו
לרדוף אחריו בכמויות עד שהוא כבר הספיק לשכוח איך קוראים
לבחורה שאיתה שכב שלשום בלילה שלא לדבר על הזאתי משבוע שעבר.
הוא היה שובר לבבות על ימין ועל שמאל ולא הפסיק להעריץ את
עצמו.
|
"נועם מתה, היא נדרסה אתמול בדרך הביתה.."
לא היה לי מה לומר, אז ניתקתי.
|
אם הייתם באים לביתו כמה ימים לאחר מכן, מחטטים קצת במקרר
ולוחצים על הכפתור שפותח מגירה סודית, הייתם מוצאים צנצנת קטנה
ובה שתי אצבעות עם ציפורניים צבועות בלכה סגולה נוצצת.
|
בלילה חלמתי שאבא שלי מכין סופה גדולה בתוך קדרה תוך שהוא צוחק
כמו מכשפה. והסופה הזאת עוטפת אותי מכל מקום וכשהיא עוזבת אני
נשאר לבד, ערום, בחושך ובלי כלום, והוא מרחוק, צוחק לו.
|
הדבר היחידי שמקשר בין הבוקר לצהרים ולערב אצלי הוא ספסלים.
אני בן אדם עייף, אני מודה. וזה שאני גרה מטרים ואף קילומטרים
רבים מבית הספר שלי, מהעיר, בעצם מכל מקום לא עוזר. בכלל.
|
התעוררתי כשלילה אופף אותי מכל כיוון וערוץ הופ, שמזמן סיים את
שידוריו עדיין היה על מסכי כשהכתוביות 'שידורינו יתחדשו בשעה
שש בבוקר' מרצדות על המסך.
|
קורה לכם לפעמים שאתם קמים בבוקר ואתם בטוחים שאתם זה לא אתם?
|
בפעם הראשונה שקמתי, נפלתי. ובפעם הראשונה שהתנשקתי עם מישהו,
השתעלתי באמצע. זה בכוונה קורה לי, ורק לי.
|
תחושת הצמא. תחושת חוסר המים המפלחת את גרונך בכאבים עזים
ומוכיחה לך כל פעם מחדש כמה חלש וחסר כוח אתה. אתה צמא למים,
אבל יותר מזה, אתה צמא אליה, לאהבה שלה. אתה פשוט צמא.
|
ואני. כן, גם אני נמצאת שם.. עומדת בצד כמו צופה ומסתכלת על
כולם בסקרנות.. עוברת במבטי מאחד לשנייה ומתחקרת אותם במוחי.
|
המקרר היה פשוט ריק. ונקי להפליא. ובאמצע המקרר עמדה קופסא אחת
ויחידה של משהו חום, די דמה לשוקולד. לקחתי את הקופסא והסתכלתי
על הכתוב.
"ממרח חרובים מן הצומח"
חרובים? מיד הפלתי את הקופסא ונהיה בה חור קטן שדרכו נזל נוזל
חום דביק במיוחד על הרצפה. אני לא מאמי
|
כן, בדיוק כמו בתיבת נוח רק בהרבה יותר קטן ועל אנשים יחידים.
אולי אתם לא שמים לב אבל זה קורה כל יום, אלוהים פשוט מחליף את
כל הנשמות המלוכלכות של האנשים הרעים בנשמות טהורות שעוד לא
התלכלכו. עד שגם הן מתלכלכות...
|
והגפרור, גרגר אפור של אהבה, ניצת בין רגע ולהבתו האירה את
קירות לבך. חשפה את רגשותיך לאש בוערת. שריפה משתוללת אוכלת
ומעכלת את כל מה שהיית פעם.
|
The storm has found us
And now we die
GreenFields
Bye Bye.
|
בין הרים ובין גבעות
במקום בו היום לא נגמר...
|
גופי נח לו
עירום
על שולחן המנתחים
כמה פיסות בשר
מצפות
|
לפעמים אני מוצאת את עצמי
בוהה כמו שפן לבן שנשלף מתוך כובע
|
ואת? את עדיין ניצן
שיכל לפרוח ולגדול
ועכשיו, עכשיו הוא לא יכול
|
"קומו פקצות! יא פדלאות, כבר שש בבוקר!!"
|
בהתעלמותך ממני, דרכת על פרחי
בגנך שלך
בלבך
|
אף אחד לא רוצה אותי
ובטח שלא אתה
איש גדול
בורח מאחריות
|
הוא חוזר, עטוף במחשבות, בתחבושות
מדיו באפר טבולים
הנצח בעיניו כבה, השקט שאחרי הסערה
הוא לא חי יותר, לפחות לא באמת
לא בלעדיה, אולי גם הוא בעצם מת.
|
מחכה לה מעבר לפינה
טורף את דמותה
ומלקק שפתיו
|
ואז אקבור אותך בחיים
ואתה תצרח ותבקש סליחה
תבקש תחינה
ואני, בחיוך מתוק אתעלם מתחינותיך
ואקבור אותך בקברי
|
והחדר מסתובב
לבן על לבן על לבן
קיר ועוד קיר ועוד קיר
וברק אחד בהיר
דרך החלון עף
ופגע לו בול באף
|
אל קמלוט, העיר האבודה
מן העולם כעת מנודה
חוזרים אשמים אל העיר, אל העיר
אל קמלוט העזובה, האפורה
עיר רפאים לאחר מלחמה
|
אני
שונאת אותך
שונאת
כל דבר שבך
|
זהו, ארזתי הכל. לקחתי אוכל, שתייה.. לא שכחתי כלום. עכשיו
הגיע הזמן. אני עוזב.
אני, עוזב?
|
מחילות צרות וחשוכות המובילות אל מה שצריך להיות שמור מכל משמר
ובלתי ידוע, רוח קפואה נושבת פנימה וקורעת את הדממה בצווחה אחת
ויחידה המהדהדת את דרכה החוצה ומשאירה אותי לבדי, בוכה ורועדת.
|
אבל הדמות ההיא שהולכת לקראתי, היא אינה אישה זקנה ולא ילדה,
לא זוג אוהבים ואף לא חתול משוטט. הדמות ההיא היא אתה.
עד מתי אתחמק ממך?
מעברי?
|
אם הייתה מישהי בעולם, בכל העולם כולו, שהייתה בדיוק ההפך
ממני, בכל צורה ומובן, היו קוראים לה רויטל. אני לא יודעת למה,
אולי כי השם הזה הוא ממש לא אני.
|
מושלמת היא מישהי בלי בעיות
שני הורים
כלב
|
כמו רוח סובבת אותי ונעלמת, נתת לי להמשיך לחיות עם הידיעה
שאתה קיים, שיש מישהו בעולם הזה שמשלים אותי לגמרי. ודווקא
הוא, ההוא שמשלים אותי השאיר אותי בודדה, זקנה ומחוררת.
אישה זקנה, מחוררת ועצובה יושבת לבדה על חוף הים, משחקת בחול
ומסביבה מעגל של ידיים.
|
פשוט לשבת יום אחד על המיטה ולהרגיש את המרק שלי נוזל דרכי...
עוזב אותי. דרך העיניים שלי, האף, הפה והאוזניים, דרך הואגינה
והבטן ודרך האצבעות ברגליים. ואז אני באמת אהיה סתם קליפה.
|
אז מה אני? סתם חלק משרשרת?!
שרשרת של בגידות, שקרים ושנאה.. שרשרת שלא תיגמר ולא תקרע,
לעולם.
|
פיגוע במרכז העיר
חמישה עשר נפגעים פונו לבית החולים
במצב קל עד בינוני
|
אלפי נקודות של שמש, אור ואש מרצדות, כהכנה לפיצוץ האדיר
שיסגור בפעם האחרונה את השער. בדיוק בשביל זה מדליקים מדורות.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כל דברי אמת.
-פוליטיקאי
אנונימי- |
|
