|
יושבת על הרצפה ובוכה ברקע מתנגן שנסון צרפתי ישן-נושן אלפי
דפים מצהיבים מפוזרים מסביבה היא מחפשת, היא רוצה לאפות את
הלחם המושלם, היא מלטפת את שערה ומדברת לעצמה בג'יבריש, זה לא
ניראה בעיניה חריג או מוזר לשבת כך אך מיד היא קופצת על רגליה
ודוהרת כסוס בצהלות.
|
אל תוך הבשר, אל תוך המוח, אל תוך המשהו הקטן הזה שחבוי עמוק
בפנים
|
אני יכולה להכיל אותך יותר. להכיל את הרצונות שלך, את שלי, את
החלומות שלנו.
|
אתה בוהה בחלון האוטובוס ומרגיש פתאום כמו שיר של ערן צור, לא
תמיד הכי כיף להבין במוזיקה.
|
ואז היא נכנסה לחנות. מין דיווה כזו - לא מציאותית בכלל. היא
נראתה לי מוכרת. כן, היא הכירה אותי,
ובמבטא אנגלי מזייף החלה שואלת אותן שאלות שכולם שואלים, נו...
מה את עושה?
כלום, שום דבר...
|
ארבעים שנה במדבר
הוא ציווה
|
For the tears that are written
To fly to fly
In my hart the longing
And so I die.
|
שיכורה ותוססת עודני עדיין
|
אולי עדיף שאשתוק
ואתן לדממה שהיא
לחדור אלי
|
אלוהי הדברים הקטנים
וכמה ברושים בגינה
|
אניח מאחור את עברי...
את הילדה שלא ידעה לבכות
|
האגדות יספרו על אותה אסופית
שחלמה לה על בית מנגד
|
ידעתי את כף ידך,
זכרתי את הנחש
שעטף אותה בלילה חום,
זכרתי שפתיך
כגלים של ים
שעברו בי,
ידעתי צחוקך
כי הוא עוד
מתגלגל בי.
|
זהו הגן בו פורחים הפרחים
בו קולות סיפורים
חוזרים ומספרים
|
חיוך כתום גדול
ואז אנשק לך
|
בין חלום להזיה קיים דבר מה נוסף- מהותנו
|
עולם הקצוות,
גם אני ילדה.
|
זכרי את השלמות
שהיתה בך בבוקר
|
מרכיבה את הפאזל
מחלקים שנתנו לי
הסיפור יצא לי הפוך
|
מציירת עצבות
בזווית של דמעה
|
מן הפנים שבמראה
ניטשת מלחמה
|
רק סבל, מוות וקצת דבש
וחלומות שנמרחים יותר מדי
|
האוויר אחר בבוסטון
הכל אחר, נסיכה
|
רבות הדרכים
שניתן לקחת
אך הסוף הוא אחד
|
אוהב אותו עד החצי המר,
לעולם רק אותו אעשן
|
דפקה בדלת שלוש פעמים
ועל אף שידעתי כי זמנה קצר לה
הכנסתי אותה בפנים מוארות
|
נצלול בו
כי הוא שלנו,
עירומות נצלול בו,
|
בואי אנגן לך
מילות אהבה
הכלי שלי הוא המחברת
|
מעבר לגלי הרוח
אנחנו קיימות,
מעבר לכל פיזיקה
הלב.
|
מול ים והרים
בדרכים לא נודעות
המסע כעת בשתיים
|
אני קטנה מדי מכדי
לא להסחף
|
הנה עכשיו ממש ברגע זה עוד רעל קטן חודר לתוכי
|
אוצר של אהבה
הייתי נותנת לך אותי
הייתי שוכבת בתוכך
ילד ורוד ומלוח.
מה אתן לך
כשאני רק רוצה לברוח
|
חיים בלתי רגילים להפליא
קיימים עמוק בתוכך
|
המים ממלאים אותי מבפנים
כמו ממולדה
|
באורות עמומים
היא לא תגרש בי יותר
צללים שסרחו
|
אך מתוך התקתוק
חרישי ומוזר
של רכבת של לילה
ידעתי כי זר
|
כיצד לבי תפור לנפשי ?
כיצד אדע אם אני שלמה?
|
לישון בשמים הכחולים שבי,
בווילונות אדומים
בברכת שבת מתוקה.
|
הרי בך טמון
המלך הרם
גם אם גרביך קרועים
כאביון
|
לראות אותה באלף פרצופים
גם ככה
היא כזו מבפנים
|
מה יש בידי שהוא שלי?
ביום זה של חשבון נפש
אסתכל במעשה ידי
|
חתול שחור
יושב על גג
ומתגרד
|
הווילון בועל
העט גונח
ואני בשלי בעולם שזורח
בדומיה שלי ושלו
|
ואני אז אבחר
באחד השבילים
ואלך בו דומם
אל ימים אחרים.
|
מאין הפחד הזה הנורא?
בכול וילון ייראה מתקפלת
|
כאב בתוכי
כמו שדכן סיכות
נוקב בי.
|
החופש להיות
על כך היא מדברת.
המים לוחשים לה
מילות הרגעה.
|
זהו רגע שצילמתי בצד
ואשמור אותו בליבי
ואתן אותו לעולם,
|
הסופה מתעטשת עלי ובוכה,
והרוחות נושבות
ואני כל כך קרה.
|
אני טובעת בתוך הקצפת בחלום שלידי
|
ספר לי על השמים
על גורל ומזל
על חיים
|
זה רגעים שלפני
סופה שכבר ארעה לי,
|
היד שלי
מובלת תלויה בחוט
ובנימה אופטימית זו
מתאבדת על דף.
|
כמו גבנון,
המילים יושבות
על כתפי
|
בין הסמטאות בתחתית המגרות ישנם סודות כמו אילות רצות...
|
הגשרים חוצים אותי,
פנס רחוב חותך אותי
|
מתחת לעיניים צוחקות רוב הפעמים הלב דומע
|
עננים של שלכת
מתקבצים והולכים
הם ילוו אותי בדרכים, לא דרכים
|
כאב קורא לי
ואני רועדת
למולך כוכב.
|
אך כמה שארצה
לצאת מהאש
לא אשכח
כמה את רכה
|
צורות מוכרות
מבטים של שלווה
עד צאת השטן בשנית
|
ובפניי ניצב הפיצול
שבעיניהם הוא בלתי נראה
|
אני כבר ריקה
מלהכיל את הכאב
|
כאילו לא היו מעולם
אלא תעתוע
|
קולות של תיקתוק -
הכרית הוורודה,
הקולות שבקיר,
נשימה עמוקה -
חיוך נדיר.
|
הפחדים הקטנים בסמטה
נוגעים בי חרש בעורמה
|
ספסל, זוג שפתיים, ואגם אחד.
|
פלאית לא פלאית
פראית לא פראית
יחפה
|
גם לא במיטות אפלות
גם לא בריח הפרחים הזה.
|
הקצב פועם בשיטה משונה,
זה ליבה שמביט בי.
|
מוזיקה נסתרת
צלילים של התהוות
|
כעת נפרצו כל המחסומים,
כשאני מחייכת אל העולם
|
מול דשאים ירוקים
ובסמה מוצ'ו
|
היית הלילה שבחוץ
ופתחתי חלון
|
אך אושיט לה ידי
ואשקוט
והיא אף כי נמה
תדע כי תשוב ותרקוד.
|
בידיך פסלת לך דרך
לצייר את גופי
|
רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים ולא אמרתי
|
איני תלויה בגברים הם תלויים בי, כל אחד ואחד מהם. כן, אני
זונה גאה מאוד.
|
לב (שתיקה - הוא חולם) עכשיו תיתן לי נשיקה, ותתבייש לך.
ב: אוקי (נשיקה על הלחי) (מבויש) אני באמת מצטער על כל העניין,
אמממ... (מנסה למצוא מילים, לא מוצא, נסגר) בי אהובתי.
א: לאן אתה חושב שאתה יוצא?(מצווה) עכשיו חיבוק.
ב: אני חייב לצאת לעבודה אחרת...
|
14 שקלים. שניה, אני עושה הנחה
|
ובמבטא אנגלי מזייף
החלה שואלת,
אותן שאלות שכולם שואלים, נו.... מה את עושה???
כלום, שום דבר...
נזכרתי שהיא משוררת... קנאתי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לאאאאא
אפרוח ורוד לא
מסתלבט על השם
של זיוה, אבל רק
מפני שזה קל
מדי. |
|
