|
רק על עצמי לספר לא ידעתי...
הדברים התחילו לצאת מכלל שליטה בשעה בה
הפכנו פגיעים
|
כמה משתרך הוא השיר, הלילה, האיש
המתנגן, המסיג את גבול העורות, בנוסעו
|
את מה שלא תגלה האהבה, יגלה
כל אחד
מחמשת אחוזי האלכוהול
בנפרד
|
כי גם אם תהליך נמצא ראוי למעקב, וגם אם בסופו
תנוח דעתם של רוב הנוגעים בדבר -
תמיד תהיה לגורם האנושי השפעה מכרעת
וחסרת-דמיון על עיצובו ועל תוצאותיו
|
בשמו
או שלא בשמו
נכתש הים
|
היא מלקקת לי את בד הדגל. מגן-דוד כחול
בין שני פסים כחולים קרועי-דרך, וברקע
לבן עכור
|
לקחת אותה משם
מחולקת למנות קטנות של אושר, עטופה
רק בכל מה שבאמת יקר.
|
תן לי רק רמז אחד
קטן
כמו זין של יהודי
מכוער
|
רעש ניסור מתכת
מחריש את אזני הברדלסים השחורים, המתכנסים
לאיטם, ברחוב הצר
|
כאן לפחות, אף אחד לא מצפה ממני
לתובנות מרחיקות-לכת
לכאורה הן מרחיקות ללכת, לכאורה
יש כאן יותר מאדם
|
אתה מבין מה אני אומר, מר רודולף?
מה שעיניך רואות
אינו איש
|
קיפלתי אוזן בספר השירה
בגלל אישה שכייחה את הליחה מגרונה
מטר אחד ממני. היא הציתה עוד סיגריה
|
מאה שירים. אפילו יותר ממאה
שירים. אני כבר לא סופר כלום. גם לא
מילים חדשות. גם לא את הצליל הבוקע
מהן. אהבות. קסטניינטות. מים מעופשים
|
כמעט שבוע שלא ראינו אדם
ועדיין לא הייתי גבר
ולא גלשתי באתרי הפורנוגרפיה והחדשות
ולא קראתי את כותרות העיתונים
ולא עיקמתי פרצוף אל הסטודנט עם הטוסטוס
|
אני דוחה את משיכת הדימוי
על הסף את השימוש
באלוהים
|
אילולא האישה השמנה, זו שחלצה
שדה השמאלי להיניק, אולי היה עולה בידי לספר לו
|
הייתי מוכן לרצוח כל אחד מכם
את המין האנושי כולו. הייתי מקושש
כמו את השמשות המצחינות ביותר,
|
בשיר הזה כבר לא יימצא מקום
למינימליזם. הטהור כאן יהיה ארוך
כמו שביל החיים בכפותיהן הסגולות של האיריסים למרגלות
שירתי החיוורת, השטה רעועה, כולה דופי
|
מדוע בעצם שלא אקרא לאהבה -
אהבה, ולזונות -
זונות ?
|
קצת לפני שחם, קצת לפני שהשמש
משרבבת לשונה הקמצנית אל תנוך מפרצי הבדידות
בצניפה רועמת
בהנפת אש שאין לה שוט ובעל
|
זה נגמר.
את כל שהיה ביכולתן לעקור
בחסות אילוצי הליל הן עקרו
|
ובתוכם
יינתנו לדגדוג שמות של גנאי
|
הזונות מזימבבואה. אפילו בהן חייב להיות משהו
הבוקר הזה, שהוא
מעורר
|
שלוש פעמים ביום, גברת. אחד כל שמונה
שעות. כן, גברת. הם רק בצבע כחול, כמו
האדומים שאת מכירה. אבל בפנים -
|
ביני לבין עצמי, עמדה
בנינוחות בלתי מוסברת, כאילו ישבה
לדון איתי בדברים מכריעים, לחשוף
|
פעם עוד יכולנו לטרוף את הפירנאות אדומות-הבטן, לחתור
תחת כיווצי עור הברווז, לבעוט ברגליים חשופות
בזפת הרותחת, להיות חלקלקים, מרושעים,
|
מקטרות-עץ כרסתניות, קלפי משחק
ומשוטי-עץ עבי כנפיים, הינם סוד הצלחתה
של כל ספינת עבדים מדממת
|
לו היינו לפחות
צומחים אל תוך האדמה
|
והם היו יפים מעל למשוער, ועצובים
מעל למשוער, ואלמלא
האלכוהול שהחזיק אותם
|
בהמשכים ללוש את הדק הקול
לשרוף את הבצק
לשרוף את פטריות החיך
|
ההוא עם ניבי הבדיל -
זהו צדק
ההיא עם בשר המפוחית -
זוהי נוגה
|
נשום, נשום
במאונך לפני-המים, ספר את שאין בכוחה
של השיכחה לספר
גם אם בעיניך החולמניות זהו יום של חג
|
זה הזמן ללכת עם כל מה שנותר על
זוגי אדום. על רצף
אני מדבר איתכם, על רצף רצחני
של שמונה שחורים -
|
כך ניראו פניי :
אסופת סייחים לבנים
|
הדבר שחסר באותו הערב, חסר
גם בערב שקדם לו
|
אין לך צרחה אפורה ומושלמת מזו
בכל העולם המזוגג הזה
|
בלונים של גוף
חורצים בשלהי הרקיע
|
אמרתי לעצמי: שימות
הירח, ושימותו ציידי
הגברים החוטאים, ושהגיע הרגע בו גבר חייב לקום
מהמיטה המתכווננת ולתת
|
אני עדיין מחפש דרך פחות מלאכותית
להחזיר עטרות של מילים ליושן הלב
להרגיש מחדש
את צביטת כיווצי הדיפתונג.
|
האדמה חצי אדמה
חצי קלשון שחידודיו פרא
|
לא היינו בועטים בטווסים
אלמלא גר כאן
משורר
|
חייה התוססים היכו רבים מאיתנו
כמו סרגל מברזל
על כף ידו של הדמיון הניצת
|
שאלתי מה הוא הולך לעשות עם כל הכסף הזה. הוא ניגב
את מצחו - "הגיע הזמן להחליף
אקדח" - זאת היתה תשובתו
|
יש באוויר
משהו מאוד שוקולדי
וגם מאוד סברסי
כזה
|
להט, חשבתי לעצמי, יש כאן להט, וכך
בשעות הבוקר של אמצע השבוע השלישי של חודש אפריל, נדמה לי
שאלפיים ומשהו,
נכנסנו לאיזה בית-מלון ידוע למדי
בהרצליה
|
על מה דיברנו כשדיברנו
על אותות ומופתים ומדוע
חדלנו לדבר?
|
היו שהצמידו כפתוריה אל אוכפם הכבד
ונתנו עיניהם בגזעי האלגומים;
היו שכיסו עם שוליה הדקים
את חובם לתשוקה
|
בחיוך שלו. בזווית בה
שפתיו מתעקמות
כשהוא נוגס בדיסקיות ה"פרינגל'ס"
|
כיחלון אני רואה וירכיים
כרותות על גב החול הרך
|
מורידים עינינו אל גובה פני המים
לבחון בעדינות המתאימה
את נדנוד הגלים.
|
לאחרונה היא משעממת אותי כמו שירה
ברורה, כמו הכתם הבהיר
בצד גבו של גולגולת-המת
|
ומפנטז על הפסיכואנליטיקנית המטורפת הזו, ששדיה
הם פשר רוב החלומות, על איך שאני מאנלז לה
את שקע הסנטר, ואת
|
תנודות מטוטלת על חוט ניילון
שקוף, חותכות
באוויר
עבר ועוד עבר.
|
מרבית התורה תימסר בעל-פה
כמו סוד העברתם
של חלמוני הביצים הרכות.
|
יכולנו לחקות את תנועת האוויר
לגעת בשתי האיכויות.
|
בנטיית הגוף
קדימה אנו פועמים, אבל
עם מבטי הגופים
מצטלבים
גם הינשופים
|
ואתם יודעים מה, תושבי טקסס הנאורים?
זה עוד כלום
לעומת מה שעשיתי לאחותה הקטנה.
|
היה מי שהרים אבן.
אחר ביקש לקרוא בקול
מן המכתב.
|
קנה אקדח.
טען אותו.
וודא שהציבור אינו ער
לקיומך.
|
אנשים נכנסים ויוצאים, משם
ומכאן, מנסים לאמוד
את עומק הפחד
|
חלקות עורה הייתה אם הדרך
אליה. שמגע ידיי היה מקעקע בה צרור
עדין של נדודים, מסעות קטנים
|
שישנאו, שיאהבו, שיצביעו
עלינו באצבע
|
חתחתים. מעולם לא פסחתי עליהם
כשרציתי לנצל את צליל
|
כברת-הדרך שעליה לעבור
בכדי לנקות את מערכות הדם והקולנוע
היא עניין אווירי
|
חיילים של זמן פציעות נשלחים להרוויח
עוד התקפה אחת אחרונה, לשמור על הכדור
בפינת שדה המרגניות האדומות, שליד הדגל
|
אני כותב רכבת פחם -
רכבת פחם.
אני מצייר את התחנה הכי עזובה
באוקלהומה -
|
באותו הלילה
מלאו לה למעלה משלושים, ואנשים
תלו אנשים אחרים בכניסה ללא כל סיבה מיוחדת, לפחות לא כזו
שנראתה לעין
|
סטפאני גרה במקום קר מאוד.
סטפאני יודעת לבשל.
סטפאני יודעת לבשל את מרק הגריסים האהוב עליי.
|
פתאום היא רוצה להיות הווה. לא עוד טלאי
באהיל הקש האוורירי של העבר, חלק מאוסף
|
משהו אחר נמתח שם. בתוך הסבך הזה, הירח
מפרכס בחושך, העננים יורקים
|
איני יודע לומר אם היה זה
טעם ההל שטשטש את ידענות הקפה
או שמא עור התיש שנקרע
|
השירה שלי הולכת ומתקצרת
כמו הנשימה שלך. הלילה
אנחנו
הצחוק, האוורסט של המיניות.
|
פחי זיתים דפוקים, סיכות שנער
חלודות, כדי נחושת מלאים בטרפנטין ובדם
עכברושים מתים
|
אלייות העננים האפורות
נמסות
בפי השמיים
|
ישבנו שם צפופים כמו ציפורים מבוהלות בשדה תלתן, והקשבנו
לצפירות הסירנה. היא נשמעה עייפה
ומרוחקת
|
לעת ערב, אנו הופכים רעבים
פורסים את הדממות הדקות
|
אישה נשיפה
חלון שוקולד
גבר כפית הקשה מקופלת
|
גבר בלם קבר
נהג אספסוף שלישי מלוכלך
יד אישה
|
פנים צורחים קירות
חצר אלכסון תקווה
|
אישה שורה שמיר כיסא חישוק מתכות
גבר ליצן שמן צוואר
|
המבקרים - יפנית
האומנות - סכין ברבורים אלכסון כיסא כריך
|
הפעם אני כורה לך בור
כקברן צוותי המוות וההווי
לדורותיהם.
|
לא,
זו אינה טעות דפוס, ולוואי
כי אכן הייתה
|
זה מכבר החזרתי לים חוב של שנים, קונכייה
ריקה, כמו אהבתה המתגרדת
בפדחת המלל.
|
כשאורותיה נטו
לנשוך בצוואר הצער, היו יוצאות הצ'אפאצ'ולות לכיכר הגדולה
ומכשכשות בזנבן הפומפריני
|
אל הארכיון האישי (98 יצירות מאורכבות)
|
|
סליחה מה השעה?
קומיצה, מתחיל
בנאלי. |
|
