צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

קראתי לבן שלי אורי לפי שירה של רחל.
הוא דווקא לא נולד שחור תלתלים ונבון. הוא היה בהיר שיער והאמת
קצת איטי. יותר נכון מאוד איטי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת את אורי, רק ש.. חשבתי
שהוא יהיה קצת שונה.

אני לא יודעת למה אני מייחסת לעניין הזה חשיבות כל כך גדולה.
פשוט נדמה לי שאולי זה היה המקום שלנו. המקום המיוחד של 8
אנשים, לרוב 7, שבילו שם שנה שעברה כל כך הרבה פעמים.
עכשיו גם המקום השתנה. כמו כולנו.

לא עובר יום שאני לא חושבת עליך.
אני מתגעגעת אליך. את חסרה לי יותר משאת יודעת.

לפעמים מישהי תשב לידך, ותתחילו לדבר, ותגלו שיש לכם המון
דברים במשותף. ששניכם, למשל, נוסעים לאותו מקום באותו זמן.
לפעמים, היא תבין שהיא בכלל לא רוצה לרדת בתחנה שלך, או
לעשות את זה במסלול שלך והיא תלך.
אבל תבוא מישהי אחרת.

יש משהו בחולשה הזאת, בנתינה הזאת של הדמעות
שנורא מושך אצל אנשים
אנשים שמסוגלים לבכות ולטהר את עצמם
אנשים אמיתיים
לעומת מה?
מזוייפים!

אתה עונה: "כן?" בקול מהסס... תמיד הקול הזה, שעוד יהרוג
אותי.
ואני אוזרת את כל האומץ ומנסה להוציא מעין קול מתוק מתחנחן
ולהגיד: "היי, זאת אני". הלב שלי מתכווץ.

אין סיכוי שאי פעם תחזור לדבר איתי.
למרות שהיית הידיד הכי טוב שלי.
ועדיין, עד היום, אני לא חושבת שהיה מישהו שאהבתי יותר.

מספרים ואותיות
מרכיבים את החיים שלי עכשיו
את רחוקה נורא

פירורים

רסיסים תמיד נשמע לי כמו משהו שאפשר עוד להדביק

נראה לי שאני אשתה קפה
אולי אקרא בקלפים

עוזבת

אם היה דורס אותך אוטובוס
אז הייתי באה לבקר.
נראה לי שזה מה שהייתי עושה

ריח אבקת מרק

גיטרה אדומה שעונה על הקיר מכוסה באבק

דפים מפוזרים על שולחן כתיבה

באופן כללי, לשמוע מאהובתו של החבר שלך:
"אל תיפרדי ממנו, הוא אוהב אותך"
זה סימן רע

אם אני עוצם עיניים אני יכול להריח את הריח שלך

אני גם עוצמת עיניים

חוט
ועליו מתנדנד הצדף האחרון

הלוואי ותתקשר אליי
ולא אזהה את קולך

לא רוצה שתהיה הראשון
אפילו שאתה לא
רוצה שתדע שהיו לי כבר 20

הלוואי והיית מפסיק עם הרמזים הטיפשיים האלו.
כל דבר שאתה כותב זה ציטוט משיר,
כל השירים שאתה כל כך אוהב
שמדברים על אהבה,
ועדיין אין לך מושג מה זה בכלל.

אני יודעת שאין לי מייל חדש
אבל אני בודקת בכל מקרה
צריכה להגיד לך לא לשלוח יותר

בין כל הקור באצבעות בתוך כפכפים מהשוק

באירופה הגדולה

בלילות
אני חולמת שאני טינקרבל

במקום פשוט להיות

ילדה

לא מסוגלת
ואני לא יכולה כבר להקשיב לאף אחד

נומרולוג אמר לי פעם שאני לא יודעת מה לעשות עם בנים.
זה כנראה נכון.
אבל אני חושבת שאיתך הייתי יודעת

שמע אותי פורטת
מתמקדת באקורדים

מחייכת חיוכים גדולים
שיגיעו עד אליך
ופתאום

כל פעם שקצת רע לי
אני ישר בורחת אליך
חושבת על הזמנים הרעים שהיו
ועל מה אתה עושה עכשיו
מנסה להתעלל בעצמי עוד קצת

תמיד כשאני קצת שיכורה יש לי חשק אליך
למרות שאף פעם לא באמת הייתי שלך

שאלת אותי
"אם אפסיק לעשן תצאי איתי?"
ואמרתי שכן
ואז צחקתי ואמרתי שלא

רק להיות אתך, לידך,
ולצחוק, ולהסתכל עליך ולחשוב שהכל כל כך מושלם
גם אם היא שם

אני והיא מדברות בטלפון
שתינו בוכות

הוא הראה לי תמונות ילדות שלו, עם אנשי שלג ויבשות מחוברות.
כמו שהיה כשהוא היה קטן.
נחמד לפעמים לבקר אצלו.

חבל שאמרת שאתה לא רציני
כי אני לא שווה את זה

מחכה

כאילו דרך כל החריצים הקטנים שיווצרו
תצא מילה שאני לא מסוגלת לכתוב לך.

הלוואי שהייתי כמוהו, ידיד שלי מהצבא
שיש לו לב ענק,
שכמו מחורר חורים חורים,
והוא יכול לספוג כל כך הרבה אהבה
ולהשפריץ את כולה החוצה.

החורף הזה לא בא לי טוב

לא בא לי לכתוב עליך שיר.
אני לא הולכת להתעמת איתך. אז אני אכתוב לך.

חשבתי המון השבוע על איך אני בעצם יודעת שאני אוהבת אותך. לא
רק שטוב לי אתך, לא רק שאני רואה משהו עתידי, או שיש כימיה -
באמת אוהבת.
מגיע לך הסבר, שתבין למה אני כל כך עסוקה בזה. אני בטוחה שגם
אתה חשבת על זה לא מעט, במיוחד בתקופות הקשות.

ופתאום אתה רואה מישהי. היא לא בהכרח מהממת.
סתם מישהי עם ציצים בחוץ וג'ינס מתפקע. זה מספיק לעכשיו.
אתה לוקח ממנה טלפון. השם שלה מתחיל באות שלי.

אתה רוצה להיות הכל. אבל דווקא, כשאתה הכל, אני מרגישה הכי
לבד.
כי אז אולי, אם יקרה משהו, וכבר קרה, אז אני באמת אהיה לבד.

ותתלבט בפעם המיליון, אם לשלוח הודעה או לא. ובסוף, המילים
פשוט ייכתבו מעצמן. משהו בסגנון: "אני למטה, את יכולה לרדת?"
או כל דבר כזה יגרום ללב שלך לטוס במהירות האור וללחוץ על מקש
הsend.

אולי לכל אדם יש שקית.
שקית מלאה בתקוות לא ממומשות, בהבטחות שהתנפצו ובאכזבה.
אבל על כל שקית כזו, יש שקית אחרת.
שקית מלאה חוויות, אהבות, ותקוות שעוד יתגשמו.

"כתבתי לו פעם שכשנהיה מבוגרים, וניפגש במקרה, הוא לא יזכור
אותי ואני אעמיד פנים. אולי זה מה שיקרה. ואולי אז סוף-סוף אני
אוכל להסתכל עליו ולסלוח לו. לסלוח לעצמי."

גם אני אנושית וגם אני עושה טעויות. אבל אף פעם לא ראיתי את
זה. לא כשזה נגע לנו. כי מבחינתך זה היה רק אני. אני החזקתי את
הקשר שלנו ואני הרסתי אותו. אני יודעת עכשיו שפגעתי בך, יודעת
שהייתה לי שליטה עליך,עלינו אבל לא ראיתי את זה אז.

הי, אני יכולה לדבר איתך שניה? לא, בעצם לא איתך, אליך.
חשוב לי לעשות את זה עכשיו. אני יודעת שאתה עסוק.

ואני רוצה לנצל את הרגע הזה, הקיטשי מאוד, ולהגיד לך סליחה
כי אני יודעת שתקרא את זה ותבין על מה אני מדברת. הרי היו לנו
כל כך הרבה שיחות על גורל ה"חבורה". ואני יודעת שאתה זוכר
אותן.
אני רוצה לבקש סליחה על שהרחקתי אותך, גם אם זה נראה או היה
הצעד הנכון לעשות

יש לך המון קשרים עם ידידות, ואתה אומר שלנו יש כבר את הבדיחות
שלנו. אני פשוט תוהה כמה זמן נחזיק מעמד.
אם עוד שנה, אני אהיה אחת מהידידות הטובות שלך או הכי קרובה
אליך.

אני מתגעגעת לאהבה. מפחדת שלא תהיה לי עוד אחת. מפחדת שגם היא
תיגמר מתישהו.
איך אפשר להאמין עכשיו באהבת אמת?
אני לא מסוגלת.
וכואב לי שאנחנו עדיין רבים. ולא מסתדרים.

אתה לא צריך לענות על זה. אני לא יודעת אם אני מעדיפה שתענה או
שלא.
אבל הייתי צריכה להסביר את עצמי מתישהו, להוריד את זה.
גם אם אין לך מושג על מה אני מדברת.
וגם אם זה עלול להביך אותך.
כי אני צריכה להוכיח לעצמי שהיום אני לא כזאת.

התקופה ההיא הייתה מאוד מבלבלת. כשנסענו לספרד, במסגרת התיכון,
בכיתה ח' הייתי עוד קטן.
ילד קטן עם ציפיות גדולות. כמו עכשיו.

והוא מצחיק אותי
כמו שפעם היית
כשרק היית רוצה

בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב יצירה
אני מתחילה,
המילים נשפכות, זורמות, מבקשות להשיג
איזו אמת אחת
שתיתלה באוויר,
עד שהיא תספוג את כולו לתוכה וישאר רק המחנק.

ואיך בא לי פתאום שתופיע פה
אחרי שכבר הבנת למה
אני כל כך שונאת אותך כרגע

יום אחד אני אכתוב עלינו שיר.