צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני קם ומסתובב ברחוב, אנשים מדממים נלקחים על ידי אנשי המד"א
האחרים, דם על הרצפה, ריח מתוק באוויר.
אווירת מוות מושלמת, אני חש התרוממות רוח אדירה, רוצה לגעת
באווירה הזו, אני רואה גופה אחת מונחת בסמטה צדדית , אותה עוד
לא לקחו, אני מתקרב אליה.

כל פעם אנחנו מתפרקים לנו לאט לאט, מתפרקים אחד על השני, אני
עוד זוכר את אותו לילה נוראי בו קמתי מכאב עז שפילח את ידי, מה
שהתברר אחר כך כברית דמים שהיא החליטה שהייתי חייב לעבור

"איתי, תבין, המצב שלך מאוד מסובך, כי על פני השטח אתה תמיד
רגוע עד שאתה מתפוצץ, אז אנחנו נותנים לך קצת תרופות, משאירים
אותך על אש קטנה, נותנים לך לטייל קצת, זה לא כל כך רע
נכון?".
מעניין אם גם לא יהיה כל כך רע אחרי שאני אתקע לה את המזרק הזה
בגרון ואעביר א

בואו נבחן את המשמעויות הסותרות של החיים:
1. החיים הם חופשה מן המוות
2. החיים לא שווים שום דבר חוץ מהם עצמם
3. כל מה שתעשה בחיים ימחק ב200 שנה הקרובות
4. אף אחד לא יזכור אותך בעוד 5-6 דורות.
גם לא הנינים של הנינים שלך.

הסתכלתי עליו עוד פעם, קמנו מהספסל והתחלנו ללכת, משוטטים
ברחובות כמו כלבים, כמו אמנים. מסתכלים על אנשים טיפוסים, אני
ביראת כבוד, הוא בזלזול, שנינו נישן הלילה על הספסל בארלוזרוב.

הלילה הלכנו לבית קפה קטן, ודיברנו על הא ועל דא, ואלה לא היו
השיחות המקסימות של אז, ההיכרות עם האשה המדהימה הזאת, עכשיו
זה רק כל מיני שיחות בטלות, היא אפילו לא מוכנה לספר לי מה היא
מרגישה, או מה עובר עליה, הניכור מתחיל להשתלט.

פתאום כל העניין הזה, של חיים אני מתכוון, נראה כל כך חסר ערך,
כשאתה יודע שזהו זה, כל מה שנעשה נעשה, ושום דבר עוד לא יוכל
להיעשות, לא עוד ימים של אושר, לא עוד רגעים בלתי נשכחים, לא
עוד פריצות דרך או יצירות מופת שנכתבות בהברקות של רגע...

שלוש בלילה, האקד'חים שוב שורקים לי באוזן.
"תפסיקו כבר עם היריות האלה! הערתם את כל הרחוב!"
"סליחה גברת משולם" הם אומרים ושמים משתיקי קול.

אני נכנס לאוטו ומתחיל לנסוע, אם יש משהו שאני אוהב זה הנסיעות
האלה, רק הכביש והמוזיקה, נראה לי שלזה אני אתגעגע, אם בכלל
תהיה לי ההזדמנות להתגעגע למשהו.
אני פוגש אותה, כמו שסיכמנו, מסעדה קטנה על חוף הים

קונטרה:"באמת? מי אמר? אתה לא אשליה?"
אני:"אני? אתה אשליה, חתיכת פיסת תת מודע רקובה"
קונטרה:"לא, זה אתה. אני הוא האיש שתמיד היה פה, תמיד חשב,
תמיד עשה, אתה זה הקולות רקע, אני צריך לכבות אותך"

הם נתנו לנו את הפרטים ואני וללר התחלנו לתכנן. האיש היה בבית
מלון והבעיה העיקרית(חוץ מהכניסה למלון, צוות המלון, ושני
שומרי הראש שנמצאים איתו דרך קבע) הייתה העובדה שהוא לא אחר
מדודו טופז.

האיש הירוק הלך ברחוב.
האיש הירוק היה בחור תמים כזה, איך אומרים הציניסטים -
אידיוט.
הציניסטים היו חבר'ה של אנשים שחורים שתמיד היו ליד התמרור
בכיכר, ו
הם עשו רק דבר אחד - שיחקו ב"מי רוצה להיות מתוחכם".

"תעשה לי טובה, אין כאן ממש כמות, שלא לדבר על האיכות, כן? אז
אל תתחיל להתבכיין לי, אתם חלאות אדם, הם חלאות אדם, אני
אלוהים משועמם, והאנשים הם יותר אדישים אפילו ממני, אז מה אתה
רוצה?"

בוקר, אני קם לאט, מצחצח שיניים, מסתרק, אין לי כוח לשים בגדים
חדשים, גם ככה צריך ללבוש את החלוק המזעזע ההוא. שותה את הקפה
המזעזע של הבוקר, בסוף הכוס תמיד מוצאת את עצמה מועפת מהחלון,
אני חייב לקנות עוד כוסות, כדורי הרגעה פחות מהנים מלשבור
כוסות.

העצב הלם בו והוא מצידו רק עמד בגשם וצחק לו את הצחוק האופייני
כל כך לו, הצחוק שמשלים עם מצבו ויודע שהעתיד כבר חתום ונעול
בשבילו ואין מה לעשות עם זה, חוץ מלצחוק.
הוא המשיך ללכת וראה זוג אוהבים מתנשקים על ספסל, הוא נזכר
באהובתו וצחק עוד יותר חזק

קצת לפני שהשפעת הגלולות פגה, אני חוזר ליער ומחסל את כל
הארנבות, לא שוכח לדפוק להם את הרובה בראש, "הטקטיקה הטובה
שלי" כמו שאבא אמר, ואז אני דופק גם לו את הרובה בראש

עצוב לי, עצוב לי שהאישה המופלאה הזאת, שהעבירה את השנים
האחרונות שלנו ביחד בכזאת שמחה, בכזאת חדווה, בכזה אושר, עצוב
לי שהיא תימחק כך מחייה, ועצוב לי על השנים שאני אצטרך לעבור,
כל לילה נזכר בה, בכל פיסה ממנה שהייתה שלה ועכשיו היא רק
מזכרת ממנה

אורית נעמדה על רגליה צעקה משהו שנשמע כמו "תמותו כולכם ערבים
מסריחים!" והכדורים התחילו להתעופף כשאני כבר מזמן מתחת לשולחן
מנסה להימנע משום נזק רציני(או שזה סתם אינסטינקט של פחדנות)

אני מחכה כאן ומסתכל על האנשים שאין שם, הם נראים מאוד
ריאליסטים, יש להם שיגרה עייפה, לי יש אבל ססגוני ופורץ
גבולות, אני חופשי, לא צריך כלום, לא לעבוד, לא לפרנס אף אחד,
לא לעשות כלום, אני עדיין בתוך אווירת המוות הזאת שלא דומה
לשום דבר אחר

אני שונא שירה
היא עושה לי רע
היא מבקשת מטאפורות בתוכ קופסאות שימורימ
וטעויות כתיב מתוחכמות
שנראה כאילו הוציאו אותנ ממחברת של ילד
בן חמש מחוננ

הוי גשם קדוש שטוף אותי מחטאי אך אני איני דתי או משהו כזה,
אפילו בימים כאלה או אחרים הייתי לובש מטריה! מטריה! שהייתה
קוטלת אותך ומרחיקה אותך ממני! הוי גשם קדוש לעולם לא אלבש עוד
מטריות ורק אשתחווה לממטרות!

אף אחד לא יודע מה קורה כשנעלמים אבל כשנעלמים מתחבאים בתוך
הנשמה עם כימיקלים וחומרים מהאדמה מוצרי טבע, רק מן הצומח,
עכשיו אני קבור באדמה, צורח.

חושב פעמיים , חושב שלוש, מגיע להחלטה, ארבע מאות קילובייט,
מאה עשרים וולט, יום הולדת שמח.
א:?
ב:!
רוק נוזל לי מהפה, אז אני מנגב במוכר, הוא לא אוהב אותי, הוא
לא אוהב אותי, לא אכפת לי, אני שמח מאוד מכל המצב כרגע, המדיני
והחנותי, המוכר עוד פעם יורק עלי

איתי מסתובב על המיטה, מוציא את השלט מתחתיו ולוחץ על כפתור
ההפעלה, הוא לא מצליח, מתעצבן, לוחץ על הכפתור בעצבנות ומצליח
להדליק את הטלוויזיה.
טלוויזיה: על המסך איתי מדבר במעין שיגעון מעצבן ומקניט את
איתי על המיטה.

תגידי, יש לך אש? סטירה.

היא הסתכלה עליהם ואני הסתכלתי עליה, מעניין איזו נשמה מסתתרת
בתוך הגוף היפהפה הזה, מעניין מי נמצא שם, והאם הוא יודע שהוא
במקום כל כך נפלא? אולי עם קצת מזל גם לי יזדמן לבקר שם,