|
מאחורי הצמרמורת, עמדה ילדה יפה, נבוכה קצת, מכופפת, לבושה סטן
כחול, ומחכה. השיער היה אסוף כלפי מעלה, והיא דאגה להברישו עם
הידיים כל כמה דקות. היא התיזה את הבושם האהוב עליה לאורך
צווארה ואז מתחת לכותונת הסטן הכחול וגיחכה לעצמה. טיפות הבושם
הקרות דגדגו לה
|
I am willing to give it all up.
I am willing to do that for you.
I am willing to live with no past, no present,
Just future
|
האיש בחולצה הלבנה כבר מזמן אמר שקשה לו,
ואפילו אליס ברחה מארץ הפלאות,
בוכה על שאי פעם ניסתה לגלות
אושר ברמה קצת אחרת.
הכפרי שצעק לשוא כבר נאכל בידי האמת, כשגילה שאדם לאדם בעצם
זאב.
|
זה מצחיק, אתה יודע?
אדם שאני בכלל לא מכירה,
נותן לי השראה
לכתוב קטע
|
-"אז מה?...ככה תעבור עוד יומולדת?
לא נמאס בשלב מסוים, לקום בבוקר, להביט במראה ופשוט לא לאהוב
מה שרואים? אפילו פחות מ- 'לא לאהוב', ממש לשנוא, לבוז, להתעלל
נפשית, ו...די.
|
הפעם לא הצלחתי לחייך. ניסיתי, באמת שניסיתי! הפה שלי לא רצה
להתעקם - לא כדי לחייך, ובטח שהוא לא הסכים פשוט לומר את זה
בחזרה.
|
אני מסתכלת עליה, ורואים שהיא תגיע לאנשהו. יש לה את זה פשוט,
בעיניים שלה רואים את הכריזמה, ובברק שבשיער רואים את השאר.
אתם יודעים, כל מה שצריך כדי להסתדר כאן בעולם- יופי, אנאיביות
ואולי אולי אם אתה רוצה- אישיות טובה. האישיות שלה לא משהו,
אבל היא לא בגרעון
|
-"תגיד,זו רק אני או שיש לי פה קמט?" אמרה בעוד מותחת פניה מול
המראה שבחדר השינה העמום.
-"על מה את מדברת? אין לך קמטים. אני מסתכל עלייך אפילו יותר
ממך, ובאמת שאין לך כלום."
|
דחסה הכל בתיק קטן ומעוצב לפי הזמנה, אלה שקונים בהרבה כסף,
והלכה בעוד כל שנשמע היה קול העקבים הדקיקים שלה בין כותלי
הדירה. אף פעם לא הצלחתי להבין באמת איך היא הולכת על עקבים כל
כך דקיקים בלי לאבד שיווי משקל.
|
היא עדיין שכבה במיטה. קרן שמש עדינה נחתה על גופה והשאירה את
שאר המיטה בצל. הוא כבר קם.
מרוב אושר, כנראה, לא יכל להמשיך לישון. אבל לה, לה לא היה
אכפת כל כך. לא שינה לה
|
כשעומדים למות, המוח מקציב לכל פעולה שלך כמות מסוימת של
משאבים. כמות מסוימת של כוח לביצוע הפעולה. אדם יכול למות למשל
בלי שניצל את כל "כוח הדיבור" שלו, או בלי שפתח את העיניים שלו
בפעם האחרונה, כשנותרו לו בשקט עוד פעמיים של "מצמוץ".
|
אין עוד אף אחד.
יש הרבה אבל אין כלום, יש כלום וכמעט
ואף אחד לא רואה, וגם לאף אחד כבר לא אכפת.
|
אחרי שאוספים שברים של אדם, כבר אי אפשר לחזור...תמיד ישאר שם
שבר, אפילו אם רסיס קטן, שתמיד ישאר אצלו...הוא כבר לא יראה
אותי שלמה, ואז למה שירצה אותי?...
אז אני פשוט דואגת לא להשבר לידו. זה קשה, אבל אני מתאמצת ממש
חזק.
כי אני אוהבת אותו.
תמיד אוהב אני מ
|
אני חושבת שבסופו של דבר אני אמצא את עצמי עם אחד מהם כשאני
רוצה את השני.
ואולי אני כבר במצב כזה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"גמד!! צא לי
מהאוזן!!"
המטיף בתגובה
לקולות הקטנים
בראשו |
|
