צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אתם מכירים את ההרגשה הזאת של תלות?אני לא מדברת על תלות
בסמים(זה בא אחר כך) או על בתלות בהורים לכסף(למרות שגם זה
בא),אני מדברת על תלות בבנאדם, על ההרגשה שבלעדיו,את פשוט לא
יכולה לחיות.

"האם את מוכנה למות למענו?" שאלה הכרזה. מי מפרסם מילקי בעזרת
כזה שלט?! לזה אין לי תשובה. אבל הכרזה הזאת גם העלתה בראשי
מחשבות שהפחידו אותי.

כל הזיכרונות.
גם דולב למד בבי"ס הזה. כן, דולב, מה ששמעתם.
שם מוזר, אבל יפה.

...ובבית, גם הוא מחכה לי. ואם הוא שוב יכעס?
נראה לי שאני מפתחת שנאה כלפי המורה הזה, כמו השינאה שלי אליו.

והבת שלה, שכבה שם, עם צינורות יוצאים מהגוף שלה, ולא ידעה מהי
אהבת אמת, ולא תדע גם לעולם.

הסתכלתי עליה רוקדת. גופה החטוב נע לפי הקצב וכך גם לבי. היא
נעה בכזו קלילות, עם כל כך הרבה חן. ראשי הסתחרר.
היא הייתה מרוכזת במוסיקה, כל כולה צעק יופי וקלילות.

בלילה הזה חזר לוח השח-מט. אני כבר לא הייתי המלכה, אלא אחד
מהחיילים הפשוטים. תפקידי היה להגן על המלך, ושאר החיילים לעגו
לי, כי הם חשבו שאני לא מבצעת את תפקידי כראוי.

הוא בן 18...לא רגע, בן 17...? כבר שכחתי. מאז שאנחנו לא
חוגגים לו יומולדת, איבדתי את תחושת הזמן.
הוא נולד בניו יורק. בצד הלא נכון של ניו יורק. גם אני נולדתי
שם, שנה אחריו.
החיים שם לא קלים. בדרך לבי"ס אתה חייב לקחת את האוטובוס, כי
ללכת ברחוב זו התאבדות

משאירה מאחור תמונות
לא דהויות, לא צהובות
תמונות חדשות של ילדה אחרת
שהיא לא אני, ומוזר לחשוב שהייתה.

רוצה לצעוק אבל מפחדת מהתהום,
צעד אחד משמעותו נפילה,

ההרים סובבים אותך. אש מפה, אש משם, ואתה עודך ילד קטן, שאנשים
גדולים נתנו לו רובה ביד ורישיון לרצוח.

אתה יושב מול המחשב ואולי יום או לילה עכשיו, מדפדף בין
היצירות, ההיא עצובה וההוא מאוהב, שקט בבית ואולי הרעש עדיין
לא נגמר,
תוריד את היד מהמקלדת ואת השניה מהעכבר.

את כולך שלי למריחה