צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

זרקתי עוד כמה דברים לתיק, והתחלתי ללכת. לא ידעתי לאן, אני אף
פעם לא יודע לאן. והוא ישב שם על הספסל שלו. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותו. הוא תמיד ישב שם, עם הפנים העצובות שלו,
עם החיוך העייף הזה.

היה שם הרבה ים.
ואני ישבתי, רק ישבתי והתסכלתי. ניסיתי למצוא את הקצה, רציתי
לדעת איפה הוא נגמר. כל כך רחוק ואינסופי. כל כך מהפנט. אני
רוצה לדעת.

בועות משקפות הרבה. קצת קשה לי להסביר את זה..
יש בי קצת מכל דבר
והרבה הרבה מכלום
ואיפשהו מאחור שכחתי את עצמי..

עוד מעט הם יעלו על הבמה, יקריאו את השמות שלהם, והם יפריחו
בלונים לאויר. הם יחיכו, יזילו דמעה של הפרדות, וימשיכו הלאה.

כולם מחכים שראש המועצה יסיים לדבר, ואני מבחינה פתאום בבלון
אחד שברח מוקדם מדי. כנראה שזה היה גדול עליו כל הסיפור הזה.

היום הוא בן 17, ואני הולכת את הדרך אל הבית שלו. חם לי, ואני
כלכך שונאת את הקיץ. מקללת את השמש, מקללת את הגשם שנעלם ככה
פתאום, ונזכרת בקיץ הקודם, שעוד איכשהו היה סביר, וכמה דברים
מצחיקים שקרו אז.

אמרת שאני לא מדברת מספיק, שאני סגורה בתוך עצמי ושאני חייבת
לשחרר את הרגשות שבפנים "תתחברי לרגשות שלך". אני אנסה וזה לא
יעזור שתמשיכו להגיד את זה. אבל אני אהיה לארג'ית ואנסה,
בשבילך, כי אני מעריכה אותך עוד איכשהו.

יעל אומרת שהיא לא יכולה להגיד לי שיהיה טוב כי היא לא מאמינה
בזה.

מי לא רוצה לתפוס ראש עם אלפי? אין כמו אלפי. אליל של אלפי
ילדים. מדבר בלי סוף, יודע לחלק להברות ואפילו להבדיל בין מלרע
למלעיל.
אלפי- גבר החלומות שלי.

הוא ייגלה לך סודות שלא גילית מעולם,
יפתור, יענה, יעזור. הוא ישתדל- רק בשבילך.
הוא יקטוף לך פרחים עם ריח של גשם,
הוא ייגרום לך לחייך.

עליתי על האוטובוס, קו 380, תל אביב- באר שבע. סתם עוד נסיעה
של כאב אחרי שהלכתי ממך. השעה 15:55, האוטובוס יוצא בעוד חמש
דקות, בנתיים - גשם. "פאק" אני אומרת לעצמי "הוא שוב בוכה."

הוא היה פנס רחוב רגיל. סתם עוד אחד שהציבו ברחוב כדי שלא יהיה
לנו חשוך מדי. תמיד ידעתי שגם פנסים יכולים להרגיש אבל כשאמרתי
לכולם הם צחקו עליי ואמרו לי שאני סתם ילד הומו ושאני אלך לספר
את הסיפורים שלי למישהו אחר כי זה לא מעניין אותם.

חלומות ישנים שכבר לא יתגשמו
הזיות מתוקות מביטות
דרך מראה אחורית
מציצות בזוית
ולי נשארו
רק
דמעות.

השמיים התמלאו ב
זרמים חשמליים ש
אחר כך גרמו ל
ג ש ם.

הוא ידע שבסוף את תצאי מהחדר
ותחליטי שלמות זה עוד לא כדאי
את בסך הכל ילדה שחיה את הפחד
זה עובר על כולנו אז זה יעבור גם לך

זמנים ישנים, זמנים מוזרים.
לקרוא בשביל לדעת, לכתוב בשביל להשתחרר.
אז תמותי לך ככה לבנתיים,
תברחי שוב ממה שאת
תתחברי לצדדים הזרים שבך.

אני מרגישה איך זה קורה גם לי
מרגישה את הלבנים נוספות
ואיך אני נסגרת
ואיך אני מתרחקת
משהו קורה..אולי זה רק חלום..?

אולי אני לא אקום מחר בבוקר. כן, זה יפתור כל כך הרבה דברים.
אין לי חשק לקום. אני בכלל לא רוצה להמשיך פה יותר. אבל אני
כלום, תמיד הייתי כלום, אבק ברוח.

בזמן האחרון שמתי לב
שנעשיתי יותר פחדנית.
או שאולי תמיד הייתי
ורק עכשיו אני רואה.

אני כל כך צריכה אותך ברגעים הקשים האלה.
אני יודעת ששניה אחרי שתקרא את זה אני אתחרט שבכלל כתבתי...
אבל משהו בי לוחץ עליי לכתוב את זה...

אני חושבת על כל מה שאמרת לי, מרגישה חייבת כי לימדת אותי כל
כך הרבה. את בטח לא יודעת בכלל, מה אני מרגישה עכשיו. כנראה
שאני אף פעם לא אצליח לתאר לך במילים עד כמה אני אוהבת אותך.

הסתכלתי עליהם..האנשים שאני אוהבת, שטוב לי איתם.
אז למה כל כך רע לי?
שרנו שיר שמח, בשביל להפיג את המתח שהיה באויר.. לי בא לבכות,
אבל אני רואה אותם מחייכים וזה עושה לי טוב.

ואיזה פעם הוא הלך, והשאיר אותי לבכות לבד חצי שנה. וכשחזר לא
יכולתי שלא לסלוח. והרגשתי שהנה, זה קורה לי שוב.. ועכשיו יהיה
לי טוב.
עכשיו יהיה לי טוב?

פחות כותבת, יותר מדברת, לפחות מנסה.
לא מסתכלת לאן, לא שואלת יותר. רק עושה.
לא מבטיחה הבטחות שאני לא מסוגלת לקיים.
לא נותנת שיאהבו אותי, לא נותנת לעצמי לאהוב.
לא רוצה להתאכזב
לא רוצה לאכזב.

הפצעים כבר מזוהמים, העיניים כבר דומעות, השקט כבר כאן.
אם רק הייתי יכולה לחבק אותך.