צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

בכתה ח', ללא שום התרעה מוקדמת, שנאה התאהבה.

זה חומר קריאה מצוין לאדם שבעוד כמה דקות אמור להביא ביד לכוס
פלסטיק בגודל שקל.

אני יששכר, ואני מלאך. אני מנהל מו"מ עם מלאכים ערבים לגבי
הפיגועים העתידיים.

כאילו בתכנון מראש, המחבל התפוצץ מולו בדיוק כאשר הצית את
הסיגריה.

קיבלנו את הקריאה בארבע בערך, ותוך פחות מעשר דקות היינו
במקום. בניין דירות ישן ומתקלף. דלת הכניסה הייתה פתוחה ורצנו
פנימה. יואל טיפס במדרגות מאחוריי, עם החמצן, ואני דהרתי
לדירה. קומה רביעית, אין מעלית. ריח כבד של שתן אפף את המדרגות
והמסדרונות, והטיפוס הפך

חשבתי לכתוב על מלצריות בכלל, וכמה שאני שונא את כולן, אבל
החלטתי שכדאי לרדת מכל הסיפור הזה. אנשים לא אוהבים אותי בגלל
זה.

"אתה נכנס לנו בין הרגליים." היו אומרים לו אחרים וצוחקים.

חבר שלי סיפר לי על מועדון ששמע עליו, שקיים במיוחד לחנונים של
הכיתה. לאותם ילדים עזובים ומוזרים. אלה שיושבים לבד בהפסקות.
אלה שמצליחים לעבור את כל י"ב מבלי להוציא מילה מהפה. אלה שאין
להם חברים.

היא זונה. ראית איך היא הולכת? אתה מבין שהיא תעשה כל מה שאתה
תגיד לה? אתה קולט שהאידיוט הזה כאן יכול לשתות את כל
האאוטסיידר שלו, לומר לה שלא היה לו טעים והיא תביא לו חדש?
אתה מבין את כל זה, איך אתה לא מבין שהיא זונה? היא זונה!

זה מוזר כי אני זוכר את הכל אחרת. כאילו פעם הכל היה הרבה יותר
קל. הבנים רצו את הבנות והבנות לא רצו את הבנים. הבנים רצו
לזיין והבנות רצו פרחים, או משהו בסגנון.

ומחייך לבחורות שלא שמות לב שהוא מוציא יד מזיעה מכיסו...

אתמול באוטובוס התיישב לידי מחבל. כשהוא התיישב, לא הייתי
בטוח, אבל חשדתי מספיק כדי לשאול אותו.

"הלו?"
"היי אמא, זה אני."
"היי אבי! מה שלומך חמוד? היית אצל הרופא?"
"כן."
"נו, הכל בסדר? מה הוא אמר?"
"הוא אמר לי שאני גוסס. שיש לי שבוע לחיות."

ההבדל העיקרי בין סופר לבין אדם שטוען שהוא סופר הוא שהראשון
מכיר את הטעם המר של הביקורת. קל מאוד לקרוא לעצמך סופר. החלק
הקשה הוא לקחת יצירה שלך, יצירה שהשקעת בה הרבה זמן, יצירה
שאתה גאה בה, ולהציג אותה בפני הציבור. הציבור כידוע, אינו
נהנה לפרגן.

הוא אהב נשים. אהב להחליף. אהב לזיין. היה בטוח שזו צורה של
כנות מושכת כזו, "אני אוהב לזיין, לא טבעי?". למרות הכל, הבנות
רדפו אחריו, ואלו שלא רדפו, נשבו בקסמיו במוקדם או במאוחר. רוב
הזמן במוקדם. עד לא מזמן, הוא באמת היה משהו מיוחד, דון חואן
מודרני.

אני לא טוב בשמות

כשאתם מסתכלים על העולם,
מה אתם רואים?
רחובות מלאים באנשים?
אנשים הולכים, שבים, מתרוצצים?

אני שונא את הארץ הזו. מסיבות מגוונות, חלקן טובות יותר, חלקן
פחות. יכול להיות שזה נשמע ממש נורא, ממש מגעיל אפילו, לשנוא
את הארץ שלך, הארץ שבה נולדת, הארץ שבה התנדבת לשירות קרבי על
מנת להגן עליה, הארץ שבו גרת כל חייך. ממש לא מעניין אותי אם
זה נשמע נורא או א

אתמול השתחררתי מהצבא והתחלתי את החיים.

האמנתי לה, לשקרנית הזו.

התחלתי ממש לאהוב את כל עניין האלוהים והאמונה הזה.

ואז היא אמרה לי שאח שלה חושב שאין כזה דבר ידידות אפלטונית
"הוא פשוט חושב שזה לא קיים, שתמיד יהיה מתח מיני," היא אמרה
לי. "מה אתה חושב?" לאחר גמגום קל ולא מכוון אמרתי שאני
לחלוטין מסכים, וגם אם היא חושבת שיש לה ידידים אפלטוניים,
כאלה שהיא לא מעוניינת בהם

כשמעירים אותך, אתה תמיד קם על רגל שמאל. לא משנה מה קרה לך
קודם.

אני שונא את יום ראשון. אני לא יכול לסבול את יום ראשון. אני
שונא את יום ראשון, את כל מה שהוא מכיל ומייצג. מתי בפעם
האחרונה היה לכם יום ראשון חיובי? לי לא היה.

"היא שאלה מה אני עושה בחיים, מה להגיד לה?" האחד שואל.
"תגיד לה שאתה שף במסעדת גורמה." השני עונה. "תגיד לה שאתה
עובד ארבע עשרה שעות ביום, פירות ים, קלמארי, זרוק לה כל מיני
מונחים. תגיד לה הכל."

אנחנו בסך הכל צריכים לפתוח את העיניים. כל הסיפורים והאנשים
הכי מעניינים מקיפים אותנו בכל שעה ובכל מקום, תמיד. אנחנו רק
צריכים להביט, להסתכל. לחפש.

שבוע אחרי שהשתחררתי מהכלא, רצחתי איזו זקנה אחת כדי שיחזירו
אותי.