צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

בוא תכתוב שירים על כל מה שמפחיד אותך
בוא תזרוק את המילים בסדר לא נכון על דף
את השורות הלא ברורות, אולי זה לא באשמתך
לפעמים אתה מבין שזה עוד חלק במרדף

עוד מאה אלף שקל במזומן
היא לא אחת שתבזבז את הזמן
על אהבה שתיגמר...
אם היתה חיה אז היא היתה נמר

מצאתי את עצמי, כמו איזה טמבל מסתובב בלילה ברחוב סתמי
שהבתים שבו אומרים שלום לכל מי שעובר
כמו הבדידות שבתוכם, אולי גם הם צריכים חבר?
גם בקירות יש משמעות

אתמול בלילה הוא חלם שהוא כמעט והתאבד
שניה לפני הירייה הוא התעורר.

יש שיר אחד שהיא אוהבת במיוחד
השיר שמספר עליה, השקרים הם קישוטים

הוא לא מבין, למה הם בוכים עכשיו?,
בסוף הוא יאמין, הוא יראה שזה עליו
והוא יכול, להתשחרר אחרי הכל,
אז לא צריך לבכות, כבר לא צריך לסבול.

הזמן עובר ולא זז, ואני לא מפסיק,
לחשוב על כמה שאת חשובה...
וזה סיפור עם דמעות, שאותנו מצחיק,
וזה קורה תמיד כשיש תקווה.

שנחזור אולי, אני ואת,
אין שום סיכוי, זה עדיף מכמעט

אל תשאלי שאלות,
כמו למה זה נגמר?
ואל תבקשי ממני לחיות,
ולזכור אותך מחר
ולהתעורר אוהב, ולראות שאת לא כאן,
זה יהיה פחות כואב, אם ניתן לזה קצת זמן.

רוצה להיות אחד שמת...
אלף שקרים, אפס אמת,
תן להחזיק את המציאות...
זה כבר נראה כל כך מצחיק:,
יש אנשים, שחיים בשביל למות

אני חלמתי שנותנים לי נשיקות...
אבל כשהתעוררתי, הבן זונה המשיך עם המכות
נעליים, חגורה, נחבק קצת ונשכח מה שקרה...
"תבין אותי כבר ילד, אני עושה את זה כי אין ברירה."

הוא כותב את הסיפור, על כל מה שהוא עבר,
איך צחקו עליו עוד כשהיה קטן.
ורק אימא שלו, קראה לו מלאך,
כשהוא בעצם האמין שהוא שטן.

ופתאום הוא התבגר, והבין את הדברים,
שבבית לא יהיה לו כבר טוב.
כל הילדים למדו, ורק הוא עישן סמים,
זה עזר לו לנסות לא לחשוב

זה כמו לחיות בתוך ארון קבורה,
בעומק 7 מטר, תמצא את האמת
חיים שכבר מזמן איבדו צורה,
אומרים; "הבן זונה חי טוב", אבל משהו בו כבר מת.

שנינו בעולם אוהבים ובודדים,
זה מרגיש כל כך כואב כשאנחנו נפרדים
ואני שואל שוב שוב את עצמי, מה יהיה לך טוב?
רק לשבת לבד ולא לחשוב.

שנינו כמו כולם אוהבים ופוחדים,
זה מרגיש כמו התחלה, כשאנחנו נולדים.
ואני פוחד שוב מעצמי ולא רוצה לזכור,
אם אמרת

הוא בא הביתה,
אחרי שבועיים של צבא
אמא מחבקת, ונותנת אהבה...

ומה שנשאר לו אחרי כל הקרב,
זאת רק הבדידות שאותה הוא אהב
לשבת בלי לחשוב על מה יכול לקרות.
ומה שנשאר לו אחרי הדמעות,
זה זמן לא מוגבל של ימים ושעות
הוא מעדיף כבר בעצמו עכשיו לירות.

ולחכות לגשם שישטוף לי את כל הפחדים
להסתכל מהחלון על ילדים
רצים בשלוליות, כמו שכבר לא יהיו לי
במציאות אחרת, חדשה.

הוא יושב ושותה את הכל,
נמאס לו לחיות, נמאס לו לסבול
את הכאב, הוא מרגיש כל כך רע,
ואין לו ברירה, הוא ימשיך לבכות בדרך חזרה.

אז בואי נסיים את זה, כמו שכולם אומרים,
בואי לא נגמור את זה, כמו שכולם גומרים.
שתשארי בוכה, את יפה כשאת שמחה,
בואי לא נזכור את זה, כמו שכולם זוכרים.

ואתה יושב, וסופר את השעות,
ואתה בוכה עליה, ומסתיר את הדמעות.
ואתה נמצא לבד, ולמרות שיש איתך,
אנשים, כי אף אחד, לא ממש מבין אותך.

לא יכול לישון,
אז כותב מילים שלא אומרות לי כלום,
זה דבר ראשון, שאני עושה לפני הבכי.

ביחד לבד, אני ואת,
חושבים על מה יכול להיות
כי זה יהיה נחמד...

כותב שירים שמסבירים,
ומחברים אותי למציאות.
לא כל מה שקוראים אתם רואים,
אז תנו לי כבר למות
בלי ביקורות..., תנסו עכשיו לקרוא בין השורות.

"הייתי רוצה לשיר לך סרנדה
כמו בלדה עצובה, שיר של אהבה
אני נשבע זה מהלב, מילים של מישהו שאוהב אותך
תישארי אני הולך, לכתוב לך שיר,
בלדה עצובה רק בשבילך."

אל תנסי לחזור, אני שכחתי מאיפה את באת,
וגם אם אני שיכור, אני יודע שאת,
רוצה לקוות לטוב, לקחת לך עוד שניה רק לחשוב,
וזה רק מתחיל לכאוב, כשצריך לאהוב.

וכאן זה נגמר, הוא מפסיק לספור,
ת'שטויות שהוא כתב, הם דיברו על "יצירות".
את "נועם גונן" זה כבר לא מעניין לזכור,
אך הוא עדיין חושב שלא קראו בין השורות

הוא שוב אומר, שזה הסוף,
תן לנשימות שוב לחלוף, איתך...
יזכרו אותך כמו בן אדם אחר
הוא עוד זוכר, שהם אומרים,
"אתה חי רק באותם שקרים, שלך",
יזכרו אותך, כמו שתרצה, כמו בן אדם אחר.

בן אדם עצוב-שמח, שמעצמו תמיד בורח,
מעצמו תמיד פוחד, וחושב להתאבד
בן אדם עצוב נורא, הם עושים לך רק רע,
הם פוגעים בך כל כך, ואתה כבר לא תשכח
איך הם פגעו בך, הם פגעו בך כל כך.

זמנים טובים ומשתנים, ונמחקים-אני מחוק,
דברים פשוטים ואנשים קטנים-אני דפוק.

ככה זה אחרי שנה, מתברר שזה לא עבר,
מתקשר-את לא עונה, והלב נראה כמו דבר
פגיע כל כך, איך זה שאני עכשיו מוכרח
אוהב אותך, אוהב כל כך.

צא תבלה בלילות, בימים,
תשתגע, תכתוב, תעשן קצת סמים
ותראה את האמת, הם רוצים כבר לראות אותך מת.

קום ותפגוש את הפחד שלך,
הם יבינו את זה, הם ישתיקו אותך
מהרצון להגיד את כל מה שחשבת תמיד.

והוא יושב עצוב, לא מסתדר לו שהוא שם,
ושוב כותב שירים, אצלו בראש הכל נרשם.
על הבדידות, על החיים בלי משמעות,
והמציאות, שממתינה שהוא ימות.

אז תנו לי לסיים משפט,
זה לא מתאים, למי איכפת?
אני כותב בשביל עצמי, אז אל תגיבו לשטויות.
מספיק עם כל הביקורות,
לקרוא לזבל-"יצירות"
"הבן זונה כותב בשביל עצמו", כן זה יכול להיות.

...וכשאתה מרגיש ממש אבוד,
וזאת רק תוצאה של הבדידות
לחשוב על נסיון להתאבדות,
אולי ביום ראשון...
בתקווה שאנחנו נמות.

כותבת לך מכתב, מלא באהבה,
הנר על החלון נותר בודד בלי להבה.
וקשה להתאפק, הבית בלעדיך ריק,
מתפללת שתשמע, אך אתה שם רק שותק.

וזה סתם, מין תחושה של דיכאון,
שנמשך ולא נגמר,
וזה סתם, הרגשה דפוקה כזאת
שמחר כבר לא יבוא,
הוא לא יבוא..., כי אין מחר.

והנשק..., טעון עכשיו, מכוון אליו, ישר לראש,
נשאר רק לספור לאט, אחד, ושתיים ושלוש.
והעסק..., יתבהר עכשיו,לא תהיה חייב, לסבול ת'מציאות,
אז רק עוד שנייה כמעט, אחת, ושתיים, בשלוש תמות.

בדמעות של שתיקה, את מחכה שנחזור,
וזה לא יקרה כי לא רצינו זאת.
לאהוב בדקה, זה לא יעזור,
זה לא יקרה, זאת מן הרגשה כזאת

ואיתך נראה האופק המושלם.

תסתכלו עליו יושב בחדר האפל,
חוט אחד מחזיק אותו, עוד שניה והוא נופל
למציאות ולכאב,
לארון מתים שהוא אוהב.

ועוד אנשים בלי חיים,
חיפשו לרגש אחרים
אותיות על מסך, ואתה עוד חושב

מספיק עם החיים, אני רוצה קצת שקט
לא מבין את עצמי, מחפש בעיות
כמו טיפשים שמשקרים בקול כשהאמת שותקת
משהו בי אוהב לחזור על טעויות...
ולא לרצות ללמוד מהן היום, להתייאש אבל לחלום
שיום אחד אני אפסיק לחיות.

"תכתוב עוד זבל, תפרסם, תמיד יש מישהו שיקרא"
הם אוהבים לחיות על מה שאחרים אומרים
תחסוך את זה עכשיו מהם, תעיף ישר למגירה
נמאס להם כל יום לקרוא אותם שירים...
לפעמים החיים מזכירים את האמת שלך,
לפעמים הדברים לא ברורים כמו האמת שלך.

רק לרגע אחד, כששניכם מאבדים את השפיות,
תאהב אותה ותתנתק מהמציאות.
רק לרגע קצר, כשהיא רוצה אותך בערך,
תן לה לשתות, ותראה לה את הדרך למיטה...
יש עוד סיכוי קטן איתה,
והיא מחר תחשוב שאתה אוהב אותה.

וכולם אומרים;
"קח קצת כדורים",
זה יגרום לך, להבין את עצמך יותר,
כמה פעמים,
ברגעים קרים-חמים
ואתה לבד, מבלה עוד לילה עם שוטר.

ורק היום אני חושבת שיש דרך נכונה
אל סוד האושר, החלום שמחכה לי בפינה,
וגם כשהאמת כואבת, התחושה היא קצת שונה
סוד האושר מחכה לי בצורה שרק אני לא מבינה...

תן לזה זמן, זאת תקופה חולפת,
אמרת לה והיא את האקדח שולפת
ויורה בך, כי אתה יצור אומלל.

תן לזה זמן, עוד שניה עוברת,
והיא את הגופה באדמה קוברת
והכל בגלל שאתה, הומוסקסואל.

אמא ואבא, 21 שנים...
נועם אוהב בנים.
שונא לחיות, שונא ללמוד,
נשאר קצת בצבא - אפילו עוד,
פסיכולוג הוא לא יהיה...
אמא ואבא, תבינו כבר:
זה כבר לא יקרה!

רואה דברים קצת לא ברורים,
ולא מתאפשר לי
להבין את עצמי, ולחיות עם הטוב.

שוקע קצת בדכאון,
וזה לא עוזר לי
להוציא את עצמי, ממצב של לחשוב,

ביום הכי קשה של החיים שלי
ניסיתי להפיל חומות של שקרים בלי הצלחה
להיות אופטימי לדקה, האמת שוב התרחקה
יש דברים שלא רואים בלי מסיכה.

חיים מסובכים, בעולם מלא שקרים,
שאתה לומד לחיות ולוקח כדורים
ורואה הכל ורוד, אבל רק לעוד שעה,
אי אפשר לחיות כך עוד, כשתהיה מול המראה

לבד עם עצמי, הכי פשוט איתי
נלחם ומנצח את הכאב האמיתי
כבר לא כל כך שמח, להיות מה שאני
בעולם שאסור לך להיות, תנסה עם זה לחיות

הוא מרגיש הכי גדול בעולם...
הכי חזק מכולם
כי הוא יודע, שאין מישהו אחר,
שיהיה כל כך גדול בצורה...
שיעשה טוב מרע
מתי היה אחד כזה? אף אחד כבר לא זוכר, מכולם...
והוא נשאר הכי טוב בעולם.

חבל על השורות שיום אחד תכתוב
לאף אחד כבר לא חשוב מי כותב רק מה כתוב,
והאמת שלך על דף נראית לא טוב
ביקשו שיהיה קצת שמח... בשבילך הכי שמח זה עצוב.

זה שוב פוגע, והוא צועק,
וכשכבר בא לבכות, פתאום צוחק
לא יודע, איך זה כואב,
זאת הרגשה כזאת, שונא-אוהב
שוב למטה, ושוב למעלה,
אז רק תגיד לי איך ממשיכים עם כל זה הלאה

זה הנסיון האחרון שלו שיאהבו
את מה שהוא כותב, ויגיבו על זה
כמו שהוא חושב, שהם צריכים להתלהב
למחוא כפיים ולכתוב; "אני אוהב, את מה שאתה כותב".

כבר לא נשאר לי שום דבר חוץ מעצמי,
הדרך מובילה אותי לעוד טעות.
היום עובר ומתחלף ביום סתמי,
בבוקר מתעורר בלי צל של משמעות
לאן אני הולך? ואיפה מתחילים?
מרגיש שיש סיבה לפגוש את אלוהים

קחי את השירים שהוא כתב רק לך,
כל המכתבים בסטייל "אני אוהב אותך"
קחי את המצית, תדליקי את כולם,
העולם נראה כמו סרט לא כזה מושלם.

יש משהו בי שלא מבין שזה עכשיו נגמר
וקשה להיפרד, לשחרר כשאוהבים
איך דבר כל כך מתוק השאיר לשנינו טעם מר?
והלב שעוד אוהב כשאותו פתאום עוזבים

זה לא הסוף, זה רק נגמר,
אי שם בלב יש מקום, שהוא לך שמר.
כי הוא אוהב אותך, וזה קצת מסובך,
שאת לא שלו עכשיו.

והוא יחזור, אם אין ברירה,
כי הוא חושב על זה הרבה, ובצורה מוזרה.
והוא עכשיו מוכרח, להיות תמיד איתך,
כי לבד זה לא נחשב.

מישהו סיפר לי, שזה לא כל כך נורא למות,
להתנתק מהמציאות.
לא לחשוב על עצמי ועל כל מה שקורה לי כאן,
ועל הזמן.

ועוד פרחים על מצבה,
ומודעה של אבל שקוברת אהבה.
ימים שלמים בחיפושים אחר שפיות,
עצוב כל כך לחיות כשהחיים הם רק רצף של אותה טעות
במציאות...

תחבק אותה בכל דקה,
היא לא תוכל לברוח.
היא לך בלילה מחכה,
טובה רק בלגנוח.

זה סיפור עצוב בלי סוף רומנטי,
הרגש כבר איבד תפקיד.
תיפרד ממנה, אל תהיה דרמתי,
יש לכם עבר אבל אין לכם עתיד

תלך ותילחם, ותגן על המציאות,
ותזכור שאתה, עוד יכול מזה למות,
חייל של פחד, חייל של מלחמות רעות,
תילחם בכאב, ותגן על הדמעות.

ואומרים שלא גדלתי בצורה הנכונה,
שגברים שוכבים בבית, עם האמא הזונה.
היא חוזרת מעוד לילה ושוכחת מהכל,
וספוגה בכל הריח, שהשאיר האלכוהול.

אז מתוקה... זה קורה לפעמים,
את טובה ללילות, אך זה קשה בימים.
לאהוב בלי סיבה,
שוב נראה שאין תקווה

לאהבה... זה קשה לאהוב,
כשזקוקים למרחק ואין מרחק שקרוב.
יש המון בעיות,
קצת קשה בימים, אך את טובה ללילות.

"בוא איתי, אני יודעת איך, לעשות לך טוב"
זה מה חשבת, והתחלתי לכתוב,
שעדיף להיות יותר קרוב
זה מחייב לאהוב, ונשאר לי לחשוב...
את יודעת לעשות לי טוב.

יום בלי עננים, מישהו שם שורף שלוש שנים,
רגע של בדידות, יש לו נטייה/רצון למות.
בעיתונים, שוב כותרות, אלף מילים בשתי שורות,
בלי משמעות, דיו רחוק מהמציאות.

והוא קם, חמש בבוקר וכתב לה במכתב
שקשה לו עם מסגרת, הוא צריך טיפה מרחב
לעצמו, אז הוא עזב, התרחק כי הוא אהב
ואולי יותר מדי, ואולי יותר מדי עכשיו

אז למה רצחת אותה?
היא לא הספיקה לבכות מהסבל,
מאיך שחנקת אותה, תן לה עוד רגע לנשום מהחבל
שהיה סביב צווארה, הם יגידו שזה מעשה נורא,
למה רצחת אותה?, נכנס בך הטיפוס הרע.

וזה לא נורמלי, שאני,
סתם עושה מה שבא לי, כי זה מה שאני,
בן אדם שמח כמעט, כשכולם כאן עצובים.

תנסי לחשוב, שאני כבר לא אוהב,
ותרגישי את הסוף, שהולך להיות כואב.
את אוהבת כל כך?, גם אני אוהב אותך
אולי, עוד תהיה לנו שוב אהבה

בכיכר הדמעות, זה נמשך כבר שעות,
מכונית הפוכה, נשארה משפחה
שיושבת בוכה, מתרגלת למציאות,
בכיכר הדמעות, המקום שבו בחרת למות.

וככה זה עכשיו, ככה טוב לשנינו,
ואם חשבת עליו, אז בטח לא חשבת עלינו.
ביחד לבד, ובלי אף אחד אחר,
וככה זה עכשיו, כך את זה אני זוכר.

במילות פרידה קלילות, שצרובות על דף נייר,
הוא השקיע בלילות, להבין שלא נשאר
מי שיחבק קרוב, שייתן לו לאהוב,
מנסה למצוא רק את הרע, במה שיש קצת טוב.

אלפי עיוורים, מאמינים,
רק במה שהם קוראים, כשאני שר...
הם רושמים כמה מילים, בצירוף נכון,

וזה אתה שם, שחושב עכשיו על התאבדות,
ניסית כבר יותר מדי לחיות, אז בוא תנסה למות.
נמאס מהחיים שלך, כשכלום מזמן כבר לא עובד,
הפסיכולוג היה אידיוט, כשלא חשב שתתאבד
וזה קרה...

כמו תמיד מבטיחה, שמחר אני אהיה יותר שמחה,
שזה אמיתי, שוב שוכבת, בוכה
על אותה תקופה כואבת ואיתך,
ששוב לא תאשים אותי.

יש אוהבים, שנפרדים,
וזה קשה לישון כשיש לנו פחדים
שיגמר, ולא יהיה יותר,
תמשיכי אם תרצי, החלטתי לוותר.

קח הכל לאט ברגע, כשאין כבר מציאות,
זה ברור לי שאני תמיד רק חי בשביל למות.

וכל יום שעובר, שום דבר לא עוזר,
להגיד שהלכתי, אני לא חוזר.
את בוכה, זה מצחיק, כי אני לא חושב,
שזה באמת כואב.

בנאדם, מתוסבך בעולם שנראה כבר לא מתאים,
לא פוחד, מתמודד והוא חי את החיים ומתאבד.

שב רחוק מאוד מהמקום ממנו באת,
תסתכל למעלה כשאתה נמצא למטה
שם בפנים עמוק תמצא את המציאות,
שב מספיק רחוק כי גם אתה בסוף תמות.

אתה לא מבין, ממה אתה בורח,
בלילה מתעורר וסתם פתאום צורח.
חולם על העבר, שכבר מזמן נגמר,
הפסיכולוג יגיד שזה בעצם שום דבר.

הזכרונות שלך, מאמא עם סרטן,
ולטפל עכשיו באחיך הקטן.
ואבא שנמצא רחוק בתוך הים,
טבע לפני שנים באלכוהול ונעלם.

וזה אני, לבד אבל ביחד עם הכאב שלי,
ניסיתי להדחיק את זה, לקבור את האמת
ולפעמים כל כך קשה למצוא מקום קטן רק בשבילי,
העצב שנשאר, כשהמצפון כבר מת
קרוב אל הכאב שלי, רחוק מהאמת.

ואני, לבד עם כולם,
הכי לבד בעולם
ורואה דברים פשוטים ולא ברורים.

עוד שנה עוברת, מסתיימת עוד תקופה,
ואתה מוצא את עצמך מזריק את "התרופה".
עוד בקבוק של בירה ועוד בן אדם עצוב,
ועם העלים הירוקים רואים מה שחשוב.

יושב על כוס קפה שחור עם אלוהים
מדליק סיגריה, מספר לו על טעות אחת גדולה
והוא אומר שיש דברים שלא ברורים כמו שאלה
ללא תשובה, אני בוחר להיפרד מהתקוה

בעוד לילה בלי שינה, מנסה לחזור לישון,
שום דבר בו עוד לא השתנה,
והוא שוב מתעורר...
לבוקר אחר, למציאות הקשה,
שאותה הוא זוכר
תעזרו לו... בבקשה!

עוד חייל עושה זאת שוב,
מת בקרב, ולמדינה זה לא חשוב.
הוא נגמר, הוא נשבר,
עוד שלוש שנים, והוא יגיד שזה עבר.

המסדר עומד שותק,
והבית עוד פעם שוב מתרחק
החבר שלו שם מת,
אף אחד כבר לא יידע את האמת.

ורק אני לובש את הג'ינס המכוער שקניתי
לפני המלחמה.
כששאלתי אותך אם עוד יש לך חלום?
את ענית לי שאין לך תשובה חכמה

השעון מראה כבר ארבע, עוד מעט ארבע וקצת,
המחוג נתקע לושם, והוא זז ממש לאט
הוא רוצה למיטתו, הוא יוצא מדעתו,
עם עוד אחד, שכבר לא נמצא איתו.

למה כולם עצובים?
רק בדיוק שנראה שאפשר לקוות,
הם תופסים את החיים עלובים,
וחיים רק על האכזבות.

מעשן ומבזבז, את החיים והמציאות,
כי זה שלב שיעבור, ואחר כך שוב נמות.
מבולבל בתוך תוכי, לבד וזה מצחיק,
קצת דפוק, מנסה שיעבור, ולשרוד פה בעולם,

הגיע הזמן לשבור את החיצים,
נמאס לי כבר לתת לכם מה שאתם רוצים
יש כאן אלף טיפשים שכותבים דברים ריקים ממשמעות,
אז היום גם לי מותר לשפוך לכם קצת אור על המציאות...
יש כאלה שכותבים כאן בטעות.

לשבת ככה, לעשן ולא לחשוב,
אם בכלל כל זה עושה לי טוב.
לדעת להפריד, את החיים מאשליות,
גם כן אם נמות בסוף, צריך לרצות לחיות.

לשם שינוי, "נועם גונן"
זה רק כינוי של בן אדם שאף אחד לא מעניין
שרק כותב את מה שהוא מרגיש,
קורא את זה אבל נשאר אדיש.
לשם שינוי, "נועם גונן",
כל כך צפוי, קצת לא שפוי ואת השכל מזיין
אבל כותב את מה שהוא מרגיש,
למי איכפת מהשפעות חשיש?

הוא חותם בשם גונן מרגיש קצת רע,
מעשן קצת וחושב, מה יחשוב מי שיקרא?
אבל לא איכפת ברגע של בדידות, הוא כתב זאת בשבילה,
היא תבין ת'משמעות.(הוא רוצה למות...)

יש לי לילות, אבל אין לי ימים,
והזמן זז לאט, זה תלוי בסמים
שנותנים לי את הקצב לחיים.

אז אני חושב, שאני יודע,
מדליק סיגריה, משתגע,
רואה את העולם, מביט אחרת.
ואני יכול, גם לספור עד מאה,
בלי להקשיב אני שומע,
אני זוכר את זה אם את זוכרת,
מה את אומרת...?

אם את זוכרת את השיחה,
כשאמרת שאותי את עדיין צריכה,
וביקשת להיות ביחד, ולשכוח את הכאב.

אם את אומרת שאת לא שמחה,
ולא מאושרת, בלילה בוכה,
לא רוצה לחיות בפחד, עם הפצע שבלב.

מה שעושה לי טוב,
זה להיות רחוק מכאן,
עם קצת שקט, בלי לחשוב,
לא לשים לב אל הזמן,
שאני עובר איתו, מלחמה עם השעון,
מן תחושה אפורה של דכאון.

שוב תחושה של מתאבד,
ונמאס לי שסם החיים לא עובד
העתיד כל הזמן מנבא לי שחורות,
רוצה לגור עם סבתא, בבית הקברות.

והיא מיואשת מעצמה,
מהחיים ומכל מה שלא קורה לה
בוא תראה, את הדרך למציאות,
שהיא עוברת, לבדה
את עצמה קוברת, אבודה
בוא תראה לה את הדרך,
עד היום שהיא תשקע ואז תמות.

יש מיליון טיפשים שמסבירים לי איך צריך לכתוב
ואיך השיר הכי גרוע לא דומה לשיר הטוב
שהם כתבו... לאן זה מוביל עכשיו?
כבר לא איכפת לי מה הם יחשבו.

כתבתי המון על ההיא שאהבתי,
ועל הצבא והחיים, שיש מספיק סיבות טובות למות
על הרבה יותר מדי, תסביכים משונים שעברתי,
על אהבה והתבגרות, היו שירים שגם אני לא מצאתי משמעות.

כשהוא לבד בחדר הוא מישהו אחר
פתאום הוא לא רודף אחרי כדור
רק מנסה לתפוס מילים.
מתי היה בסדר? קשה להיזכר

מישהו עכשיו שומע אותך צוחק,
ועם עוד סם את עצמך מוחק
ולא רואה את זה.

מישהו עכשיו יודע שצריך לחשוש,
וירייה אחת ישר לראש
אולי גם לחזה.

עוד כמה שנים, אתה תרגיש בעננים,
ובאותם פרקי זמנים, אתה תפסיק להיות
סתם בן אדם קריר-חמים, נטוי להשפעות סמים,
כמו אנשים שלא קמים, ומפסיקים לחיות.

בוא ניקח את המזרק,
ננסה להיזרק
ביחד ולבד, נעשן ונעביר.
את הזמן כמו בחלום ישן,
נעשן, נוציא עשן
בלי פחד שנחיה, ויהיה לנו אויר.

מספיק, לקרוא ולכתוב!
כי זה לא עושה כבר טוב,
את "נועם גונן" לאהוב.
מספיק לכתוב סתם תגובות על שירים,
את "נועם גונן" זה לא מעניין...
מה שהקוראים עכשיו חושבים.

תסתכל עמוק בפנים, יש ים של אנשים,
שתמיד יקחו ממך יותר, ממה שהם דורשים
אז תבין את עצמך, תתחבר אל הכאב,
ואל הסיפור שלך, אל תיקח את זה כל כך ללב.

אז איך כל זה קרה?
איך זה יכול להיות?
אנחנו אנשים שמפחדים עכשיו לחיות.
עוד שר בממשלה יבטיח פתרון,
ואם הוא יירצח, הוא לא יהיה האחרון.

יש מקום, אליו נוכל לברוח,
כשתרגישי שאני כבר מאבד שליטה
עוד שתיקה, ואז פתאום לצרוח,
מישהו עוד חסר בצד הכי רחוק של המיטה...

ולפני שזה נגמר, יש משהו אחרון,
רציתי לספר לכם עכשיו את האמת
שהיו לי בעיות, שחיפשתי פתרון
שיותר קל לדבר על זה עכשיו כשאני מת

אל תבכי ילדה, ככה זה בעולם
הדברים לפעמים לא מסתדרים.
את נמצאת כאן לבד, לבד עם כולם,
ותמיד איכפת לך מה שהם אומרים.

בארבע בבוקר, דפיקות על הדלת,
גרמו לשכוח את החלומות
הוא מוצא אותך שם, בחוץ מבוהלת,
שואלת מדוע עיניו אדומות.

עוד משורר שבוכה לפעמים,
הם מוחאים לו כפיים, והוא על סמים
מנסה, בעצמו להיזכר...
את עצמך קובר, משורר במשבר.

תפסיק לנשום, נגמר היום,
שקעת במציאות ורק נשאר לחלום
על העולם שלא יהיה לו קץ.

כשאת מספרת, כמה זה כואב,
שהוא לא מבין אותך, ועכשיו כבר לא אוהב.
ובוכה דמעות של פחד, לא רואה את האמת,
אם את לא שלי עכשיו, אז עדיף להיות כבר מת

מי שסובל חי את החיים,
לא שמח בגלל שכולם עצובים,
ואני עם דמעות ובוכה בשביל כולם.

תחושה משונה, זה לא השתנה,
עשרים ואחת שנה הוא חי בשביל למות...
ויש עוד שורה, היא קצת לא ברורה,
אומרים שזה לא נורא, שאין לו מציאות.

והיא נופלת, וקמה לחיים החדשים,
והיא סובלת, ואיתה סובלים גם כל האנשים
שמסביבה, בוא ניתן לה אהבה,
כמו שהיא רק מקווה, שזה יפתור
את עצמו ולא יחזור,
והיא לא רוצה לזכור שזה קרה.

תקופות רעות.

די נמאס לו מתגובות, על השירים שלו,
מתי הם כבר יבינו?, הוא כותב רק בשבילו.
שיפסיקו להגיב, לאהוב, להזדהות,
כי כל זה נורא מכאיב...
נמאס לכתוב כבר עם דמעות.

הוא נסיך הסיוטים,
מסביבו עכשיו כולם מתים
עליו, הם רוצים אותו איתם,
ושונאים את זה כל כך.

אמרו שהוא מכור לסם הכי קשה
לכתוב שירים מטופשים בלי משמעות
ולפעמים בתוך הלילה זה קורה
כשהדבר הכי נכון נראה פתאום כמו עוד טעות.

לך לישון עכשיו, תכבה את האורות,
החיים שלך הם סרט דרמה עם הרפתקאות
בדמיון שלך, הם בטח אוהבים אותך...

לא אל תתעורר, כי אין סיבה להתעורר,
ואם אתמול אתה נולדת, אז מחר אתה קובר
ת'חלומות שלך, הם בטח לא זוכרים אותך...

אחרי שנים שהוא כתב עשרות שירים בלי משמעות
חלק מהם הוא לא אהב, חלק אחר היו טעות
הוא התמודד עם האמת מהזוית הנכונה
בשיר הזה הוא כבר לא מת, בשיר הזה הוא השתנה.

הוא שוכב אל תוך הלילה, ובמחשבות נקבר,
את עצמו הוא שוב גומר, בכל מה שכבר נגמר,
מדמיין איך הוא תולה,את עצמו ושוב נשאר,
הוא שוכב אל תוך הלילה, ובמחשבות נקבר.

והוא עוזב, ונאבד,
והוא אוהב, להיות לבד
בלי אף אחד, שירגיש שהוא עזב,
שיבין שהוא אהב, שיגיד לו שיחזור,
תנו לו מנוחה, זה יעזור...

כל השנים, הזמנים, התקופות,
לא יעזור לי כבר כל התרופות,
להבין את עצמי ולחיות עם העולם.
בטח שמת לב שאני עצבני, בגלגול הקודם לא הייתי אני,
וגם זה לא אני, שעומד כאן מול כולם.

לא נמאס לך מעצמך?
יושב ומנסה לכתוב את הסיפור שלך,
מחפש מילים עם משמעות
משהו שיבהיר רק קצת, את הרצון למות.

תחפש אולי תמצא את התשובה,
למה זה קורה לך?, אין לזה סיבה
ותשתה עוד בירה בתקווה,
כשרק שתהיה שיכור תמצא ת'אהבה.

"...נשמעה ירייה שחדרה את הקיר...."

המצב מסתבך ביננו, ואת שוב לבד,
לא מבין מה עובר עלינו?, אין לך אף אחד
שיסביר את הרגש, הסיפור שלא נגמר,
וזה לא זה, כי ברור שזה נגמר.

השתיקה עוד לא נגמרה,
כשהלכת בלי למצוא, את האור במנהרה.
ואיבדת ת'כיוון, בשבילים של הזיות,
במצב כזה הכל יכול להיות.

לאהוב אותך, זה קשה לכתוב עלינו עוד שירים,
אני כבר לא רוצה להיות זה שממציא לך סיפורים
או אגדות, על נסיכה, נסיך ועל בגידות,
אני הולך, כי מעכשיו גם לי בא לחייך

ואיך את לא שוכחת
שאמרת שזה נגמר?
נזכרתי שאמרת, שהרגע כבר עבר
לבד מבולבל,לא רוצה סיבה לבכות,
ואיך נפרדנו כך, ונשבענו לחכות?

עוד שתיקה, כשכבר אין מה לעשות,
מזכירה, שאין טעם לקוות,
עוד שנאה, שרוצחת לבבות,
כך או כך, נזכור את הדמעות.

הנה זה בא, הודיעו לו שהוא עוזב
את המקום שהוא שמח בו,
את המקום שהוא ממש אוהב.
זה קשה להבין ת'תחושה (להיפרד)...
כי בלעדיהם זה כבר לא עובד.

מתי תבינו? לפעמים קשה מדי להתמודד
עם המציאות, מעדיף ללכת לעולם אחר.
אולי תפסיקו לתקן את מה שכל הזמן עובד,
החיים הם דרך שאני כבר לא בוחר...
מעדיף ללכת לעולם אחר.

ויש לו עוד כאב,
כי היא לא תרצה אותו יותר,
והוא אותה אוהב, ועליה מוותר.

הוא חי בעולם של אהבה נגמרת,
זה לא יקרה, שוב היא אומרת, אולי
היא תאהב אותו, תלוי מתי
בעולם של אהבה נגמרת הוא חי.

העיניים כבר אדומות, 6 שעות ללא שינה,
שינויים שלא הצלחת לעשות עשרים שנה
וזה עמוק כשזה כואב, זה כואב כשזה עמוק,
זה קשה לומר ללב להיות בשקט
כשהוא רוצה לצעוק

עצב מתוק, קח עוד רגע לצחוק,
אתה צועק שוב מבפנים
כולם קוראים לזה לשתוק...

הוא אוהב אותה, כמו שאיש לא אהב מעולם,
היא חושבת שעדיף להיות לבד עם כולם,,,
וזה הסיפור, וכך זה נגמר,
הרגש קבור בתוך בור שנשמר
עמוק שם בלב, כשמישהו אוהב,
אבל להיות איתה זה לפעמים כואב.

זה חוזר כמו תסריט, של סרט אימה,
אנשים צועקים, ממשלה רדומה
נפגעים ופצועים, חלקם פצועים אנוש,
כדור אחד בראש.

זה חוזר כמו סיוט, שלא רצית לפגוש,
וזאת המציאות שלא נקלטת בראש
ונותנת מכה חזקה שנתעורר,
מחר ליום אחר.

"חלקה 3, שורה 5, עם אבנים והקדשה,
ונר בודד בלי להבה, מלאך המוות בפגישה
פרחים בוכים ואנשים נובלים, קוברים את האמת,
ויש ניצוץ חיים במשהו, שמבחינתך כבר מת."

נגמר וכבר, צריך ללכת,
תן לאחרים לעשות את הדברים
כל כך מוזר, שהשמחה הולכת
איתך, יישאר לך...
קצת ממה שהם זוכרים.

ופחדתי לגלות, לעולם שזה אני,
לא ידעתי מה עובר עליי, איבדתי את השפיות.
וראיתי פסיכולוג, שאמר שזה זמני,
זה עדיין לא הפסיק אחרי עשרים שנים

עוד כמה ימים, אינספור פעמים,
שאיפות עשן לבן, השפעות סמים
וזה לא יקרה לך, הם חושבים שזה עובר,
ואתה יושב לבד, ואת עצמך קובר.

במיטה שבורה, בחדר אפור, היא כבר לא תכיר אותך
היא עוד תצטרך לחפור, קצת באדמה, וזה לא יעזור.

כבר מעל עשרים שנים ברור לו שאין פתרון,
החיים הולכים לו קצת אחרת, מאיך שהוא חשב שהוא ירגיש.
לחיות עד שנהיה זקנים, ולחיייך ביום האחרון,
הוא כבר שמע מספיק מה היא אומרת, אולי הוא סתם מושפע מהחשיש.

ואני קצת, אבן
קצת מאושר...
והם אומרים זה לא אותו דבר...

הוא יושב שם וחושב לעצמו,
עוד שניה הוא נרדם, היא נשארת איתו
בחלום היא נראית קצת יותר שמחה,
וכשהוא מתעורר היא עדיין בוכה.

יש רגעים כאלה, שעדיף לך להיות בטוח,
שכבתם שניכם בסלון, עכשיו אתה צריך לנוח.
יש פעמים כאלה, שפתאום אתה מרגיש לחוץ,
בפנים עושה לך לא טוב, אז אולי תגמור את זה בחוץ.

המציאות שלנו לא תהיה,
כואבת כמו באגדות, נמות כמו שנחיה
מאושרים, מאוהבים,
את ואני שמחים ברגעים הכואבים...

זה קשה לי כשקוראים לי: "התקווה האחרונה",
לעשות קסמים ברגע, שנמשך כמעט שנה
תסתכל עליי, אני נשבר, ביחד נעבור את זה,
תפסיק להיות עצוב כזה

והוא שוב יושב, וסופר את הדמעות,
ומדליק לו עוד סיגריה, מעביר את השעות,
וחושב.., על כל מה שקרה,
אומר שזה לא נורא,
שיש לו עוד תקווה.

זוג עיניים עייפות, מסרבות לבכות,
השנים שאת בזבזת, רק בלחכות
לנסיך על סוס לבן, שיבוא לבחור,
רק אותך, אך אין נסיך, יש רק סוס שחור

לכל עיתון יש אינטרס לכתוב עליו דברים רייקים ממשמעות
מצחיק לחשוב שהמתים כבר מחכים לו שימות.

כי תמיד אני צוחק,
ומתחיל לבכות רק כשאני בחדר.

בוא נקבל את המציאות,
עד היום שניפול, נאבד את השפיות
בגלל אלה, שחיים בשביל למות,
זה דבר פשוט, כאן תלויים, כמו בובות על חוט
זה נורא, עוד משפחה קבורה,
שמעת שזה שוב פעם קרה.

אין דבר, שלא קרה,
שום דבר כבר לא יכול לקרות.
מתבלבל, בסערה,
מחפש תשובות.

כשאתה פוחד, מאשים תמיד אותם,
אתה רק לא חכם, בעולם קצת מטומטם.

וכמה שזה מוזר להגיד,
שאני ואת זה ביחד תמיד.
וכמה שזה משונה רק לחשוב,
שנהיה סתם לבד, ויהיה לנו טוב.

עד שיכתוב עוד שיר אחר
ויבין שהוא כותב את האמת
אלף שירים שהוא זוכר,
על עוד דיכאון, רצון להיות כבר מת

תורידו מסיכות, תהיו פחות יפים
תביטו במראה בלי להיות מזוייפים
מותר לו רק בשיר שלו לספר על הבדידות
לרצות לחיות ואז פתאום לרצות למות

וכותב שיר חדש...
על תקופה קשה שהוא עובר.
זה נראה לו מוזר, שאתמול היה לו עוד חבר,
שנעלם, יכתבו שהוא מוכשר והוא יבכה,
הוא פשוט ממשיך קדימה, שיהיה לו טוב, עדיין מחכה.

יש רגעים של כעס שבאים עם השלמה,
כתבתי שיר רגוע עם צלילים של מלחמה
היום אני שוכח את כל השירים, כותב דברים קצת לא ברורים,
בכיתי כשאמרו שזה שקרים...
החיים הם בני אדם שנגמרים.

ואת רוצה עוד דקה, לחשוב על אתמול,
ואני לא יכול, להסביר את הכל.
זה קצת מסובך, שאני אוהב אותך...

ואת חושבת על זה, מנסה להבין,
שאת אוהבת את זה, אך אני לא מאמין
שזה עוד יסתדר ביננו,
אז כתבתי את השיר הזה עלינו.

שוב אותן מילים, שמראות על הבדידות,
בכל השירים שלך יש רצון חזק למות
ונמאס לך לצעוק, אז אתה מתחיל לכתוב,
עוד מעט תקח עוד סם, רק כדי שלא תחשוב.

בשלוש דקות של ייאוש, שוב אתה מוותר,
על הזכות לחיים, אתה לא יכול יותר
ונראה שזה כך, החיים עצובים כל כך...
ולך, כבר יש ממה לפחד.

אחרי כל כך הרבה שקרים שהוא כתב,
משהו בו רוצה לכתוב אמת
להתמודד עם הפחדים...
המציא אלפי בנות שהוא אהב,
אך הרגש בו מזמן כבר מת
מעוד שירים של מתאבדים.

היום אני חושבת שמותר לחלום
על משהו קצת שונה מהסיפור הלא ברור והגמור
שלי איתך.
לומדת לאהוב גם את עצמי, להתעורר ליום סתמי
בלי ייסורי מצפון, בלי דברים שמזכירים אותך...
תתרגל לראות אותי שמחה.

יש לו משחקים קצרים,
מחשבות שלא עוזרות, עוד שנייה שהוא חושב...
את הדברים שהוא ישכח,
הוא חושב שהוא מוכן, ומוציא את האקדח.

השעון נעצר, בשעה חמש ורבע,
יש לך כמה דקות לבכות.
הפסיכולוג לרשותך, והוא יישאר עד שבע,
ואחר כך תצטרך קצת לחכות.

לפגישה הבאה, שבה תספר,
איך אתה תמיד חטפת ת'מכות.
מכות מאבא שלך, שאהב להשתכר,
וחשב שיש תרופה בנשיקות.

תנו לי שקט, בבקשה...
אמא, את כל כך קשה
ולא קולטת שהבן שלך חי בעולם מוזר
רוצה קצת שקט, ותחושה...

תתחיל לזחול!, הקצין אמר להסתער בקרב,
עוד עשרים שעות שלא עוברות במארב.
וזה הכל, יש לך תחושה שזה הולך לקרות,
תסתיר את הדמעות, עכשיו זה זמן ליריות

שתי דקות של כאב,
מישהו עכשיו עליך חושב
מצאו אותך שם, כמו חצי בנאדם,
שוכב בשלולית אדומה
של דם.

לנשום שתי נשימות ואז לבכות...
חיכו לך בקבר, נמאס כבר לחכות,
לשמוע שוב קולות, ולא לראות...
אתה כבר לא בסדר, מוכן בעצמך עכשיו לירות.

שב תקשיב קצת לסיפור שלי, של נער במצוקה,
הייתי אצל פסיכולוגית לפניך, אבל היא היתה דפוקה.
סיפרתי לה על אמא ועל אבא, שנהרגו בתאונה,
ואיך שבכל לילה בלי שינה, שוב עולה לי התמונה

נגמרו לי המילים, לתאר את הכאב,
שאני עכשיו מרגיש, ולא חושב.
רגעים קטנים של אושר, שמהול גם בעצבות,
ושיחות מתוך הלב, בלי חשיבות

תחזור! ותשאר, לא מוותרים עליך כאן
כל כך מהר.
אל תעזוב, בוא תשאר איתי הלילה.
תחזור! אל תוותר, מישהו צריך אותך איתו
הרבה יותר.
כאן, כשקרוב, בוא תשאר איתי הלילה.

כולם קוראים לך לחזור.

תכתוב את כבר, תגיד מה שאתה רוצה...
אל תחפש מילים עם משמעות, זה לא תמיד יוצא.
תכתוב על הכאב שלך, על כל מה שאתה עובר...
והומו מזדיין אחד יחשוב שהוא לא מתחבר, לשירים שלך

אתה תלוי במציאות...
זה לא מוזר לחיות בשביל למות,
עוזב אותנו כאן לבד, חיים בתוך סיוט.
אתה תלוי במציאות...
זה לא מוזר לחשוב בלי השפיות.
עוזב אותנו כאן לבד, חיים,
בתוך סיוט.

וזה אני שמצטער, אם פגעתי מתוקה,
יש דברים שלא עוברים עם חיבוק ונשיקה
וזה חוזר, את מרגישה, שאנחנו לא הולכים לשומקום,
מאיפה כבר באנו? לנצח נשבענו
וגם כשאהבנו... זה תמיד היה בשומקום

נסע רחוק, למד לשיר,
במקומות שאין לו כלום, אבל שם הוא הרגיש עשיר.
את החלום שלו הוא עוד יגשים,
ישב הרבה זמן עם עצמו ולפעמים עם אנשים.

הוא שוכב בצד, כשכלום כבר לא חשוב,
אולי עוד מישהו עם חיוך יראה שהוא עצוב.
וייתן לו קצת שמחה, החברה שלו בוכה,
כי הוא עזב אותה מזמן, שתהיה לו מנוחה.

אנחנו בוכים כמו כל הסובלים,
כשילד נרצח הכאב הוא שלנו.
אותנו רואים כמו רוצחים, מחבלים,
והשנאה אתנו.אתם אנשים שרוצים עצמאות,
אז לכו תזדיינו כי החיים קשים.
אתם מאמינים וצריכים גם למות,
בחיים לא תהיו קדושים.

אתמול הרגשתי כמו ילד, למרות שמשהו בי עדיין ילדותי,
שיחקתי עם האקדח, כיוונתי אותו למראה וצעקתי "בנג בנג",
כיוונתי אותו לעצמי, ולא צעקתי רק שתקתי וחייכתי, בלי להוציא
מילה.
הבנתי שהסוף שלי סוף סוף הגיע, גם אם לא רציתי כל כך,
מישהו החליט על כך.

אני בן זונה, אני בן זונה,
אני בן זונה שמשקר...
אני בן זונה, אני בן זונה,
אני בן זונה שמשקר...

אני יורה בך עכשיו 1,2,3
בלי לפחד, אז אל תדאג
יורה לך בראש
עם האקדח, יספיקו לי רק כמה כדורים,
אז אל תצרח, כי אין מצפון ואין לי יסורים

ופתאום הדבר הכי קטן, נראה נורא,
אנשים לא מבדילים בין ילד טוב לילד לרע,
ואני סתם חושב לעצמי, שהכל מסתבך.
ונשאר רק לשניה, והולך.

אני יושב מולך, ורואה את עצמי,
לבד בחדר.
תגיד לי מה שלומך?,ואיך אפשר לחשוב,
שעוד יהיה בסדר?

בואי יא זונה, ששוכבת עם כולם,
חבר שלי עכשיו הוא הגבר המושלם?
הוא תמיד אמר שהוא יכבד אותך פי שתיים,
וכשאת מוצצת לו, הוא מכבד לך את השפתיים.

צבא של מפגרים, כך זה לא עובד,
החיילת חרמנית, היא הזדיינה עם המפקד.
הם רצו שייענש, הם שנאו אותו במילא,
הוא ישב שם עם חיוך, 28 יום בכלא.

אמרת שעוד שלוש שניות כל זה ייגמר,
אמרתי לך שאתה מטורף, שאלתי מה אתה בעצם אומר?
זה מרגיש..., כאילו שכלום לא עוזר
נשארה לך שניה, ואתה אומר שזה חוזר!"

תן לי סיבה למות, כשהכל רודף אותי,
מנסה לברוח, זאת לא אשמתי,
ואם תראה אותי צוחק, ושורף את השעות,
אז תבין, נגמרו לי הדמעות,

בוא תבין את המילים שלך ,("שכתובות בלי משמעות")
בכל שיר דפוק הם ישר מוציאים לך ("נטייה/רצון למות")
תתבגר, תשבר עם כדור של הרגעה,("זה משפיע לחצי שעה")
בוא תבין את המילים שלך. ("זה כתוב תחת השפעה")