|
יושבים שם או אולי במקום אחר,
מחייכים, לא מקדישים רגע למחשבה.
|
שם בגן, בין העצים והשיחים,
תחת השמיים הכחולים,
לצד הנהר הזורם,
מוקפים בציפורים מצייצות ופרפרים מעופפים,
נמצאים פסלי אבן יפיפיים,
הכי יפים שראית מעודך.
|
בזמנים האפלים שלאחר מכן,
הימים השחורים זירזו את חלופת השנים,
ויום ביומו הוא ההי יושה על המרפסת,
|
i can feel the pain inside my brain
|
הוא כבר לא מסוגל לאהוב,
לשמוח, לצחוק, והחיוך,
הוא כבר לא קיים.
|
כשאת מזילה דמעה השמיים יודעים
|
הרגליים עוזבות את הקרקע בהיסוס,
מפחיד
|
אני סמכתי עליה, הייתי מפקיד את חיי בידיה בעיניים עצומות,
אבל ברגע שהפניתי את מבטי
|
שלושה מלאכים לבנים כשלג,
הם היו יפים מכולם,
אך שוב ירדה הלבנה לעת ערב,
וכעת, מוכתמים הם בדם.
|
מתגעגע לצלילים השזורים זה בזה,
הצלילים, שלא פעם היו שם בשבילי כשכולם נעלמו, אינם עוד
|
מוזיקה מתכתית חודרת, כואבת.
|
ואולי בשעון הזה אין חול, אלא כוכבים
|
נכתב לידידה מאוד קרובה,
היא יודעת שאני מתכוון אליה,
אני מחכה לה כמה שידרש.
|
מחשבות אישיות
שאחר ניסח טוב יותר
|
בנשמות טובות, משתקפים מלאכים אפורים,
וידה של ילדה קטנה, נישאת אל על,
בעוד גופה מונח על האדמה היבשה והקרה,
בניסיון נואש לתפוס קרן שמש שכבר מזמן איננה
|
לבבות נבלו להם,
לא פרחו עם האביב.
|
לא יוכל יותר
עזבת אותי לבבד
אני בדרך אלייך
ונתאחד לעד
|
פה ושם צצים להם אחד או שניים,
אבל זה עדיין לא מספיק.
|
עכשיו אני לבד, עכשיו מותר לבכות,
עכשיו אני יכול להראות כמה אני מצטער,
כמה את חסרה לי
|
אנשים טובים תמיד מתים ראשונים
|
הזמזום הזה משגע אותי,
מעביר אותי על דעתי,
|
דמעה בודדה זולגת על הלחי,
נופלת אל הנשק המצוחצח.
|
כולם כבר ראו את מרבית חייהם מכל העברים, הספיקו להגשים אפילו
מעט מן החלומות שלהם, כולם חוץ ממנו.
|
ימולאו הם ברשע,
יהיו מטרה לשנאת עולם,
|
כאב חד מפלח את ראשי,
מנער אותי מכל מחשבה על הישרדות,
הגיעה השעה, והוא בא לקחת אותי.
|
דמעה נוספת יוצאת אל
מסעה האחרון,
|
אושוויץ-בירקנאו כולו כחול לבן, מלא מגני דויד.
אושוויץ-בירקנאו מלא יהודים, חיים, תוססים, אוהבים וחמים.
אושוויץ-בירקנאו המקום הנורא עלי אדמות, מלא כעת יהודים צעירים
המסמלים את המשכיות היהודים בעולם ובמדינת ישראל.
|
עמוקות כל כך, שקטות כל כך, חודרות ברכות מדהימה.
|
כמו שגם השמש בוכה לפעמים,
והעצים עומדים בצד ולא עושים דבר,
והעננים שותקים
|
צועדים לנו בשקט בשבילי גן העדן השחור הזה
|
נמאס לי להיות הבחור האופטימי, שכולם באים אליו כשצריך לבכות
|
להפסיק לחייך את החיוך העצוב הזה,
|
אם רצית לברוח איתי כמו שאמרת,
היינו יכולים כבר להיות בחצי הדרך לכל מקום,
אבל אני עדיין כאן, ואת עדיין שם
|
הזמן נעצר, האוויר עומד מלכת,
הירח בוכה בשקט.
|
כשהלילה האחרון שהיינו ביחד
נראה רחוק כל כך,
והשפיות היא רק ממני והלאה,
|
הכאב גדול מנשוא, בלתי נסבל,
גדול מהחיים, ורק המוות נשאר
|
אבל איך אני יכול לברוח אם אין לי רגליים?
ובין כה אין לי לאן...
|
לעזאזל עם כל האחרים,
אף אחד מהם לא פזל אף פעם לכיוון שלי,
ובין כה לא איכפת לי,
|
השקט הרועש הזה,
מייסר, קורע, מנחם ומלטף,
וברגע שאתה לא מסתכל,
סוטר לך בחוזקה על הפנים
|
פסל עתיק אמר לי פעם,
שאנו חיים על זמן שאול,
|
הרגשתי רע, וזה אמור להיות משמח,
עוד יום רגיל
|
אחרי כל ההכנות, אחרי שהזמן אזל.
עכשיו אתה שם
|
עוד דמעה ועוד דמעה אינן עושות אותו עמוק יותר בעצמו,
אלא רק במודעות שלי.
|
היה לי חלום, חלום מתוק
ובר הייתה שם
והיא יפיפיה
|
הזמן נדם לו, כאילו עוצר מלכת,
ועכשיו, כשהכל נגמר,
|
זה כבר שנתיים שאתם מכירים, ורק היום באמת הכרתם.
|
העיניים עצומות,
לא צריך הרבה יותר מזה,
אני עושה את זה כל כך הרבה זמן,
שזה פשוט בא לבד, בטבעיות
|
מאפשר לו נשימה אחת עמוקה,
לפני שתקעתי לו כדור בין העיניים.
|
כשעוד הייתי מכתים אותו,
הייתי מכתיר אותו
|
כשעוד שיר אהבה מתנגן לו ברקע,
חוזר שוב ושוב, או שרק מתנגן לו בראשי,
אני נזכר בך.
|
מתחמם לו לאט, ממיס את השלג לאיטו,
ולפני שהעיניים נפקחות,
הוא כבר שם.
|
ורק המוזיקה המתנגנת,
מפרה את דממת הבדידות.
|
ופתאום הצלילים האלה מוציאים ממני את אותם רגשות,
ישנים, שקבורים עמוק בין רשתות ההסוואה שטוויתי.
|
כמו גוף חסר תמצית, מביט בתמהון בלהבה הדועכת אט אט,
|
אתה ממשיך ליפול, מאבד תחושה,
מרגיש ריקנות
|
אני רוצה להרגיש מה שחשבתי לאמיתי,
אני רוצה שתדעי על הדברים
שחשבתי לכל כך שגויים,
|
העצב אשר שנים רבות מאחוריו,
ולפניו עוד יותר,
משחק בה כאילו היתה שלו,
כאילו הכל שלו.
|
המחשבה האחרונה שכבר איננה,
זאת שנשתכחה מזמן,
מתרוצצת לה בינות כאבים ישנים,
שמסרבים להיעלם, לבין רגשות מרים,
שממאנים אף הם להסתיים.
|
תוהה מתי ניפגש שוב, והזכרונות,
צורבים אותי כמו מחשבות על שפיות מרוחקת,
|
ועם הדמעות בעיניים עוד מהנשיקה שעברה,
אני תוהה, מבולבל בפעם האחרונה,
|
ומצד שני כל כך דק,
שאני חוצה אותו מבלי לשים לב.
|
בגללם אני כל כך מלא לעג לעולם הזה.
|
הצלילות כבר לא מה שהייתה פעם,
|
ואילו החושך הרך, המלטף,
נשאר יתום,
מוצא את דרכו לליבם של השקטים,
|
בפינה שכוחת אל שנמשכת בין עולמנו אנו
לבין המציאות הדפוקה שבין האתמול למחר,
|
שנים רבות, עולמות נוצרו ונהרסו
ואילו היום הזה ממאן להסתיים,
|
תחת השמש הקופחת, דמעות
וצל של כוכבים
|
טוב לי הלבד הזה, הרבה זמן לא היה לי שקט.
למה השמש צריכה לזרוח עכשיו?
|
ופתאום, גן העדן נעלם,
ועכשיו אני מתנדנד בין גיהנום לגיהנום,
|
וידעתי שביום האחרון של החודש הראשון אני אבכה,
אבל לא חשבתי שזה יהיה כזה חזק
|
שלג יורד עכשיו בחוץ, וקר.
אני מסתובב לי במקום, משתגע, מתגעגע.
אני תוהה איפה את, ומה את עושה עכשיו,
האם באמת טוב לך יותר, או שזאת רק אשליה
העתידה להתנפץ.
|
זה כל כך מקרי שזה פשוט הכי צפוי שיש,
ואני צועק, אבל אני לא שומע את עצמי
|
עכשיו היא שוכבת שם, אפורה ועצובה,
נשארה לבדה, פצועה, מדממת,
|
|
|
אני ואתה נסלנגן
את העולם...
אני ואתה אז
יבואו כבר
כולן...
אמרו את קודם
לפני זה
משנה...
כי אני חותם
בסוף הסלוגן
הזה.
יוסי עמוס חזה
מגיש: סלוגן
בציבור, מנחה:
גבי ברלין,
בתפקיד אורח: זה
שמאשר את
הסלוגנים. |
|
