[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
פואנטה
אז אני חושב שזה התחיל בעודי נער, לאמי לא היה מספיק כסף כדי
לשלוח אותי למן מחנה נוער, או למקום אחר, אז היא נידבה אותי
לקיבוץ. אני חושב שבקיבוץ איבדתי את ה. אבל עדיין לא הרגשתי
מסופק מזה.
מאז ידעו שאני אדם ש. והרבה מזה.

סיפור ילדים
לכן זרקתי את האושר לים, האושר שקע לו כסירה טרופה בלב סערה.
ללא קרב, ללא תכנים, ללא פרט אינדיווידואלי ללא הקרבה. אושר
טבע לאט כשם אבן שנזרקה. אחר כך חזרתי למעוני, ערב היה ורעב
חדר לבטני. חשבתי על מעשי היום, האם זו משוואה - לא ידעתי
לענות לעצמי

עכשיו כל זה כבר עבר, חשב לעצמו. נגב את הזעה שהצטברה על פניו
והתקדם לכיוון המקלחת. היא כבר אינה, את זה הוא כבר ידעה. ואין
מי שיכין את האוכל בבקרים, שרעבים במיוחד. אז לעבודה היה הולך
על בטן ריקה.

גן עדן
הגר הייתה שיפחה,
אבל התייחסו אליה כמלכה.
שרי קינאה, וגירשה אותה.
אלוהים שמע אותה ונתן לה
את בנה.

סוריאליזם
"הסירקולציה, לעולם לא נשברת, אם כי יש פתרון לשבירת מעגלים.
דע את עצמך, דע את סביבתך, קבל שיש שוני, ולא כמוך גם אחר שונה
בדעותיו ממך."

לפעמים אני חושב שאני מגן עליה צופה ונתנה הוראות, אך אינני.
כבקשתה נעצתי בה את ציפורניי והעברתי לה הרגשה , לא יכלתי שלא
לשים לב שעורה הוא דק ,כחלק, שלא היא נרדמה שוב.

משל
היה לי שפם שמאחוריו התחבאתי ארוכות.
השפם והזקן היו כבר חלק ממני, חלק בלי נפרד.
כבר איני זוכר מתי התחיל הרומן של אני והזקן,
זה התחיל כאשר עוד הייתי צעיר, אדם שרוצה להתבגר ומהר.
עם קיצורי דרך, ושיטות משונות להפוך מילד לילד בוגר ואפילו
יותר.

מסעות
כמה פעמים יוצא לאדם לחשוב על המוות של עצמו,
לתאר אותו, לדמיין את ההלוויה, איך שהמשפחה מספידים והשאר
בוכים, לי יצא יותר מפעם אחד לתאר את זה
לחשוב שכולם אוהבים, ואתה לא היית איש רע.
כאשר נהרגתי בתאונה, לא ידעתי שאני מת בתחילה, הרגשתי שקשה לי
לנשום

כאבים עזים מידי כדי להתמודד איתם כאבים של אובדן, ושל צער,
וזיכרונות של ימים שטופי שמש, ילדות שמחה, ילד מחוסר באהבה,
ולמה הם נתנו לי יותר והיא בסה"כ כל כך מעט. אני חושב על זה
שנית היא לא שווה את הכאב, אבל היא סף האכזבה

חלום
לנסוע באוטובוס לראות את כל התחנות עוברות, אחת ועוד אחת, בין
התחנות לקרוא את השלטים של החנויות ולתת מבטים חטופים באנשים
שחולפים.
והיינה לי פרצוף מוכר. " שלום לך, מה נישמע ? - " אחלה, אצלך
?".

מדע בדיוני
דבר הכותב : סיפור בא לתאר את מצוקת הסנדווצ'ים של מדינת
ישראל,
הסיפור חצי אמיתי חצי דימיוני, אלו שיודעים ושמעו את הסיפור
האמיתי
יודעים אלו שלא, יכולים לבקש... הסיפור כולל תאורים קשים, לכן
מי שנגעל ולא רואה את הצד המגעיל כהומוריסטי שיוותר. שלכם רועי

התבגרות
על הדף היה כתוב העתיד, דף מחברת ספירלה עם שורות, כתוב בדיו
כחול, כתב יד לא ברור. הנחתי לו לעוף ברוח, כמו עלה כתום של
סתיו.
עמדתי מרחוק בהיותו עף, מביט בי הזר. ניצב כזקיף השומר על
משמרו, מביט בגורל נושא את עצמו למקום אחר," אני הפסקתי להיות
נביא" - אמר

הומור
האצבע, שבחבורה נקראת מיכל,
היא אוהבת לדבר, להראות ונותנת הרגשה
שחבל על הזמן.
העבודה שלה מתרכזת, בלמצוא נקודות תורפה,
לפעמים חודרת לנשים למרות שהיא בעצמה מן סוג של
נקבה.
מיכל שבלעדיה, מי היה עושה את העבודה השחורה.
(חלק א')

היפרדות
מי, מדוע ואיך...
מדוע? - כי שנינו אנשים מבוגרים וזו מדינה חופשית לדרך ההנאה
היומיומית.
איך? - קצת היה יותר קשה להסביר מיניות שכזו, פירוט וכל מינה
משיכות אחד לשני, הסתדר והיה זמין לקצת סטיות ומין.
מי ? - אני הוא אני, היא זו היא וזו הבוסית של סיוון( וסי

ייסורים
זהו סיפור על אדם, הגאווה והשאיפה, החלום והתקווה של כל
המדינה. הוא האחד והיחיד שיתן לנו אהבה, חיבה וגם סימפאטיה
חמה. זה סיפור על אדם שהוא בחור טוב, אבל לא סתם בחור טוב.
מהבחורים המוכשרים, אלו שאלוהים ברא אותם כשווים אבל עם עוד
מתנות.

אורבני
השלג על המסך לעומת הכל לא עושה את החדר ליותר קר, בידיעה שעוד
מעט השידורים יתחדשו כי כבר השמש מנצחת את החושך, והעיניים
סובלות אז הן בוכות - זה יכול להיות גם אלרגיה או משהו...

בצד האפל של המחשבה התעסקתי. הרעש שמסביב ... עליו הסתכלתי:
וכבר נמאס מלדבר עם עוד כמה בנות שמעשנות סיגריות לייט ומזיזות
את השפתיים כמו בובת גומי.
שוב מצאתי את עצמי יושב בבתי-קפה עם קהל של אנשים זולים
וטיפשים הם אף פעם לא יבינו או הבינו אותי

ייסורים
עוד ביסודי שמעון היה, אחלה גבר כמו שאומרים בחבריה, מלך
בממלכה של עצמו, בין כל העבריינים הצעירים של שכונתו. כן שמעון
גר לו אי שם בשכונה, שכל מילה שניה או האשמה היא, במילות
המבוגרים קיפוח... הצעירים היו פשוט מאשימים...(סיפור ראשון
בסידרה, סיפור המשך : "סקס


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
אני מצטער על האדם שהייתי,
ועכשיו אני אחר.

גם אם לא תביני שיש דברים שהיינו עושים,
והם היו אסורים.
אני מצטער. פגשתי את עצמי
חשבתי על המעשים הטובים והרעים
ובעיקר על החטאים שלי.

אלוהים
לא זכור לי שפגשתי באלוהים,
אבל מה כן
פגשתי במלאכים.

לא כאלו שלבושים בלבן,
אלא כאלו שלבשו בגדים רגילים.

אבן כמו אדמה, נשארה לעולם.

אבן שעברה, וכבר היא עייפה.

אכזבה
אדמתי שבראי,
ואמת אחת בודדה

אהבה
אין ממש צניעות , אין בצורך כל בבושה
בצל האמונה.
הדת לא מכתיבה להישמר מאהבה,

אהבת הזולת
אהבת הרעות
אהבת הקרובים
וגם אהבת הרחוקים

אוכל, ואף אדם לא ידע שובע .
שפע, ועדיין מהרה לעיניים גדולות.
מהר, מהר שלא ייגמר.לפני שהתור הופך
לארוך.

קצרצר
אמשיך לחייך
ואין לדעת עד מתי זה ימשך...

קצרצר
אחרי כל הדמעות,
באות כל המחשבות

אחרי המלחמה כל מה שנישאר זה הזוועה.
אחרי המלחמה מנסים לכסות ולשכוח אבל בעצם, כולם בתדהמה.

מאיש לא פחדתי,
מהזקן חרדתי.

הייתי רוצה לראות איתך את השקיעה
לאחוז ידים יחד
ולהתחבק, כאשר הרוח של ערב נהיית קרה

גן עדן
עירומה, להסתיר אינה יכולה,
בפי שקריה.

שקריה לפני עד כמה יכולה,
תבור ושערותיה.

גשום בחוץ,
והנני מתחמם בפנים.

לבד בחוץ,
אישה לי חברה בפנים.

גשום ללא הרף, טיפה אחר טיפה,
הייתי ללא מעשה.

הרהור
אני איש סטטי,
ורגיש לתנועה...
איש כהה אני -
ככה עד אין סוף
אין ביניים, אפור
זה זן נקחד.
אצלי שחור לא בא
בנקודה הוא כהה
בהשקפה.

מצב
מכל האנשים דווקא היא נדבקה על צווארי,

מכל החיים בעולם, דווקא זה אוכל אותי.

התפללתי לאלוהים, ואין מענה.
אמונתי חזקה בו,
אז למה הוא כזה ?

שרתי לאלוהים, ואין מענה.
צעקתי ואפילו זעקתי,
מדוע הוא כזה ?

כמיהה
אני מפחד מעיטים,
הם נראים מפחידים.

מצומרר מעפרונות,
החריקה על דפי טיוטות.

את נוגעת בי,
אני רועד...
את יודעת זה לא
עובד ככה,
פשוט זה לא עובד

אנשים , אנשים
אנשים, רוב הזמן כאן
הם אנשים.
לא פחות ואין יותר
מתהלכים פה אנשים.

אף פעם לא לבד,
אם כי, יותר מתמיד...

סבי היה איש מים,
סבי האחר היה איש של אש.

ואני מעורבב בשנים - אש ומים.

משקר כל כך הרבה פעמים,
מדוע עכשיו דווקא, לא אמצא
שקר ואתחבא.

קצרצר
התנשקתי
עם
כמה וכמה,
את. הייתה.

קצרצר
ידע בא מכותבים,
ומאלו אשר הוגים.

ישכילו הקוראים,
יישמו המלומדים.

בדידות
העיניים גדלות - כמו בדולח מבריקות,
דמעות הן דמעות,
בגידה וכאב - מכל הצביטה שבלב.

ארוטי
ליקוקים זה כיף, כאשר מלקקים,
הרבה איברים בגוף משתוללים
כאשר בהם עם הלשון נוגעים.

תראי אפשר, ללחוש באווירה דיי עדינה,
או שלדעתך את מעדיפה לצרוח על פני
גניחה שקטה.

חיכיתי שהבוקר יבוא , לא ישנתי ,אלא חשבתי שהבוקר יבוא.

ארוטי
התקבצויות, ושחרורים,
טלטול, וקפיצה, מוטחת גוף
ראשי נמחץ על גבי החלון...
ספרתי עץ ועוד אחד, עד שנגמרו
העצים, על כל פעם, שנשכתי
את שפתי מרוב כאב הפולשים.


תחייכי אלי,את שמש יקרה.
כאשר את מרגישה את אותה אהבה.
ולפעמים גם אצלי היא יותר מידי חזקה,
ואת תחייכי בשביל... בשביל אהבה שביננו.

נוסטלגיה
מקום משכן היונים

אור באפלוליות,
צל אדמומיות.

לחיים נשתה,
שכח מכל !
תהייה מרוצה.

שכול
בצער המדינה קמה לה מלחמה,
עוד אז היא נולדה,
ואף אחד לרצה בה.
שנאתה דבקה כעונש על בריאתה.

האהוב והקצב,
מיין ועד עצב.

שפה זרה היא,
צורות שורשים

הם, הגעגועים, באים בלהקות
ובלי הרבה שאלות.

ארוטי
זיעה יורדת טיפה עוקבת
אחר טיפה.

אל תתני לרגשות,
להכות, לדחפים לחכות
אינני פה לעולם,

איש ,שהלך בין אנשים וראה את כל המינים.
איש ,שחיפש תשובות לכל מופלא, שהאלוהים בראה.

האיש הקטן שבתוכי,
הוא איש אמיתי,
ביתו הוא גופי.

לא ידע סוף,
אך לעולם לא ניצח
שיגעון רוחו לראות קצה,

יש לי גינה ואותה אני אוהב,
ככל יום ביומו קם, ומטפל בגינתי.

טעם למאכלי חיי הם נותנים לי כל פרותיי,
מתיקות מטבעם, מהעצים אקטפם.

ההתבגרות מתפשטת בכל חלקי הגוף.
תמימות לא נשארת לרגע בחוץ,
נערה הופכת לגברת,
בשיחת טלפון מפתיעה.

קצרצר
הודעה קטנה,
כמה מילים - עם הרבה
תוכן ומשמע...

היא הולכת,
וכל הנשאר הן עקבות-עקבות

עקבתי אחריה,
נשארתי בין תהיות-תהיות

ארוטי
לא רק לחשושי קסם
המדוברים בשקט - לא רק.
גם לא מבטים חודרים,
מפינות החדר.

מפסלי חימר ישנן שאריות הניתרות
להגיעה לשלם הן שואפות.

עייף אני ורוצה לישון,
מה שמחזיק אותי מלנום הם חיי.

וכאשר אני עוצם את עייני,

קצרצר
החורף הזה במקום הקיץ.
הקור הזה שבתוכי

כאשר עברתי
בין היבשות,
לא ראיתי דבר.

הרגשתי שוני
והרגשתי געגועים,
אבל לא הרגשתי הרבה הבדלים.

עברו אותם שנים שהבטיחו,
והזיכרון יעבור.
דברים חדשים ינבטו,
ופרותיהם כבר יבשו.

הזמן אף פעם לא בא ב-כאילו,
והרגש שלהיתקע באותו חור.
אותה רוח שנוסעת מצפון לדרום,
מחלום שצבר אבק ולא חזר

רק חיפשתי אהבה,
ואילו גם למצוא אותה.
להתנחם בה בחיים הקשים, יום,
יום אותם סוחבים.

נהפוך הוא משטחי,
נעמיק לתוך ראי.

ציירה לו הכול במילים,
דברים פשוטים,
הופכים מסובכים.

בלדה
גדול הוא היה,
ידיו הם כאדמה שיבשה.

שום כלום,
ואף דבר
לא יעביר
את הזמן
לעבר

וכאשר חיוכים עולים, הזר שווה פי כמה ממילים.

תרשים למתביישים ולאלו המשחקים מחבואים,
מתגלים, כפי הפרחים.

ילד גדלתי, צעירות הפנים,
עיניו מלאות תם,
חלב אם על שפתיו,
יוצרות פס לבן דמוי שפם.

כמו ענף המלפף שנים,
חום עיניו לחיפוש נסתר
באחרים.

ארוטי
בלבול אך לטובה,
איש ויופי, אישה.

עדינה , בזרועותיו
וגיחוכיי מבוכה...

קובץ שירים
חופי האושר לא נראים
כמו גן עדן.
הם גם לא מלאים באנשים
חייכניים,

את אותם פנים אזכור עד מותי,
חיוך אחרון שהיה אמיתי.

( מדבריי : אני הייתי שם, ישבתי איתם שיבעה, לא יכלתי לדבר ועד
היום אין לי הרבה מה להגיד, בפעם הראשונות שכתבתי, פשוט ישבתי
מול כמה מילים שבשבילי לא היו להם משמעות, השיר מדבר על חבר
טוב שלי, ניר שאחיו נה

שירה עתיקה
חיפש את חכמת הלב. יצא למסע של הקדשה, טיהור וחשבה.

אהבה
חלום חלמתי,
ומשנתי הקצתי.
ובוקר שתוף שמש עולה,
ממזרח הרי יהודה,
וממערב נערתי ישנה.

חם עכשיו,
חם מלחשוב.

ארוטי
חצאית חושפת חלק,
חלק קטן מושך הכל.
שקט גורר חרם,
מבט אסור, מבט שמור.
פתיחת עיניים - יראה שמיים,
החצאית עולה מעלה
שער נפרש כרשת
התופסת וכל תזוזה
מסבכת.

כעס הוא על עצמי,
העולם לא הבינותי.

ומי יתקן דרכים,
עקומות הן האבנים.

יודע שאתה שם חבר.
יודע שאתה חיי וקיים כמוני.
יודע שאתה מחייך, חבר כמוני.

בודד,
ומה הכי נורא,
שלפעמים אתה יודע
שיש בודדה,
איך אינך מוצא אותה.

ההרגשה,
ומה טוב בה,
שגם אם מבעבע
בסוף האווירה
מתעודדת.

בצל אגדות העבר,
העתיד מתהווה הווה.

ברכה של מאמינים,
ללוחמים הצעירים.( על הנח"ל החרדי, ומוקדש לשמואל ידידי הטוב,
שנימצא שם)
המצהירים אמונם,
לכוחות המזוינים.

קצרצר
כמו שאנשים יפים,
ככה הם גם מתכערים.

אהבה
יש יצרים של להרוס,
להשמיד, לבלום.
גם יופי יכול להרוס,
אם הוא יפה מדי
ומטעה.

לכל הכיוונים, כולם מביטים.

היא לא התקשרה, נכון שכואב
אבל זה רק לתקופה.

אנשים רבים היא שובעת
ואת הבודדים בולעת.

יש שמש ביום גשום ,
אלא, שהעננים מסתירים אותה.

אני לא יכול להפסיק להביט,
באותה אישה שיושבת לידי.
היא כל כך...
ואני דיי אני,

שאלות ?
ללא סימנים
משפטים , לקלות
דעת, דע את עצמך.

תשובות,
ללא שאלות,

שכול
אלוהים את הכי טוב הוא לוקח, את הכי טובים.
ואיתם את הגאווה של מנצח, אך אין הם עודם בחיים.

להרגיש את זה מרחוק פועם בשיא,
לראות באופק אותך...

להרגיש את זה שוב,
היינה מבצבץ אלי ובא,
לעולם לא אפסיק להיסחף...לחוף ובחזרה.

את
אני
יחד
ביחד
החלטות
הרהורים
בלבול
מוכנים
הרגשה
הרגשה אחת
כולה... אהבה.

ארוטי
בוהה בהולכים
ובשבים,
בזרים ותמימים.
לועסת פזמוני-
מתיקות האתמול,
עיניי בדולח
מספרות לי הכל.

ארוטי
הייתי מפשיט
אותה עד עירום
היוולדה,
ומביט בתוכה.
לא הייתי רוצה
להכיר, לא מעוניין
ללבלב בצהרי יום
בצל עץ.

מחאה
מעשן עשבים עבשים,
כדי לשכוח את הימים,
וכחלק לא נימה דעה או
כל סיבה.

בסיני עישנתי ירוקים,
וקיבלתי בלהות
וצללים, שעד עצם היום
לא נעלמים.

היה יכול להיות יותר נעים,
אם היא הייתה מגיעה.
אבל היא כנראה חזרה בעצמה.

ארוטי
ש לו גדול, אני לא רגילה,
מפחיד אותי לחשוב שאת
כל זה אני מכניסה.

גורל
עץ או פלי
זה לא ישנה...
במאוחר או במוקדם

המזל ייגמר
וכשחסר,
הגורל מתאכזר.

מקום
מחוז השטן,
מהירות האדם.

מצד לצד אופל שוכן,
ובאמצע קצת טוב ישן.

זה הכאב שיתחיל בקרוב
ואותו אני כבר מכיר.

אהבה
את שם!

ביקורת
פני המסכה הם פני השקט והרע.
חוסר הבעה, האימה האנושית,
חצובה בתדהמה.

אני קורא מהסוף
ולא מההתחלה.

מהסוף אל האמצע,
ונתקע שם שנה.

באמצע החיים,
עם ילד או ילדה
ושלא נדבר עם גם אישה.

פגשתי אותה ויכלתי להצביע עליה ולהגיד
שאותה אני רוצה.

אז בתחילה הצעתי לה לדבר
לראות איך המילים מתחלפות.

מי הוא מקבל את התפילות, הבקשות ואת התקוות.

כל תקופה, שהחורף בא, ביום שרוח הקרה עדיין לא חזקה ונעימה.

פואמה
יושבת ליידי, חייכנית וזמינה.
כל כך מקסימה,
אז מה

מצב
הכלב חייך לעצמו,
"האדון מת" חשב וישב
והתעלם מאדונו.
אין יותר שריקות, ובטח, מבלי חיי פקודות,
ישב וקשקש בזנב.

בית שדה,
אך אין דבר בכול, בכול שאין דבר -אלוהיי לא נמצא,
לקח לוקח וייקח הוא,
אדם.

נגמרות המילים משפת אימי היפה,
אף לא עם רוח ואילו אף עם חום;
מידבר אלי שר בצוהרי יום .

אזלו אט, אט, מילה נושרת ממילה,
לבסוף לשון, היא ריקה.

יבש על פי השמש,
דעך על פי צום,
ידי קפאו לא מקור, מחוסר
דרור...

זה הלילה שלנו,

זה הלילה שלא ייגמר,
כך אני זוכר.

הלילה הוא שלנו,
ואני אומר

נוסח לאהבה,
אהבה היא נעלם.

הפתרון אצל,
בן האדם.

האנשים הם משתנים,
הרגשות נשארים.

כאשר נגע באחרת, את שמה צעק
בעודה מתלבשת, אחת אחרת, אחרת בהרגשה.

שכול
"הם נופלים כמו דמעות,"
(זיכרון מלפני השיר: כאשר הם באו להגיד שעומר נהרג הייתי שם,
עם אחיו ניר, לא ידענו מי הם האנשים,
ומה הם רוצים, הייתה הרגשה, כאשר קיבלתי את הטלפון אחרי
שעה...)
מוקדש לסמל עומר אשד ז"ל...

נותק,
שקט...דקה של דומיה.
בכל רגע שאת אינך
לדעה קלה, כקרובה.

הציפור שעל תורן מתעופפת, מהספינה הטרופה,
או נייר מקומת רק בצורה.

בלדה
אני מגדל נענע בגינה,
זה שיח מרווה
ונותן לי השראה.

לא נשאר כלום
פרט לשאריות מהחג,
כולם עזבו
אפילו לא השאירו
משהו נחמד.

אדם,
תהה בקיר שממול, האם לצבוע לירוק
או כחול.
הוא חשב שכחול ייתן את העומק הים,
ירוק ייתן את הרוגע של צמחיה בטבע.

קשה, קשה לסלוח
וקשה לבקש סליחה.

לפעמים צריך, אבל לא בכוח,
סליחה זה לתת מעצמך.

מחילה על דברים שנראים,
הגיוניים,
אבל פגעו באדם באין הכוונה.

ביקורת
...ונכלל בשרשרת מילים -
עכשיו כותבים - סקס וכולם
קוראים - אומרים סקס וכולם
מקשיבים...

ג'ננה
כל חיי הם סרט
סרט אנושי,
מבלי במאים,
מבלי מפיקים,
ומבלי תסריטאים.
סרט שכולו בנוי על אלתורים.

צור האור וגעגועים.
רוחות מעבר על עורף נושבות,
אוניות העוברות ממסע למסע
טעונות בכבדות, תקווה חדשה, עליהן סוחבות.

אני יודע שעוד נפגש,
ואת לא צריכה להתרגש.

כי אני יודע שעוד נפגש,
ונספר סיפורים,
אני מקווה שהפעם יותר שמחים.
נחליף
חוויות מהשנים אותם אנחנו זוכרים
כיותר תמימים.

ארוטי
אינני מפחד לראות
ואינני מפחד להיראות
בפניך
בפיך
בעוצמת הנרתיק...

וככה היא אמרה,
ואז שקטה.

על גדרות שעמום יושב אדם.
שמח, כעוס, שונא, מאושר
מביט על כולם, בשבילו
השקפת עולם.

קובץ שירים
המפית הזו
תממש חלום של משהו אחר.

מתחת עץ אלון עתיק, ישבנו כבר כמה שנים.
מתחת לעץ אלון העתיק, הלכנו עם החיים.

קצרצר
כולם עיוורים עד,
שאצלם נפתח פצע

פשרות בחיים, ללא מוצא
והרבה הבנה, גם הכוח להמשיך
עד הסוף שיתחיל לנו פשרה נוספת,
פשרה חדשה.

בצד האוהבים ישב לו נביא
ועיניו הראו לו את החלום השני.

אוהבים גדולים שבו איתי ביקש הנביא
דברו בשפתי, תראו את נבואתי

קניתי קקטוס במתנה, עם קוצים חדישים
כאשר עוקץ מתאהבים.

גן עדן
התנסות ראשונה,
חקר הגוף והנשמה.

אהבה
כמו עצור -
מחובקים למנוחה מכל,
לנשימה וממשיכים...

קצרצר
אשב לי על החוף
ושמש השוקעת.
יין
וקול אישה,
אישה ואני.
אשב לי בנוחיות,
והשאר מיותר.

רוח קרירה על פני ובעיני עוד דמעה,
זה לא הרוח כמו הרגישות מפני האבק והשאר שנתלווה.

אישה עם חצאית מאוד קצרה,
בשבילה לא קר, העיקר היופי, יופי לעיקר.

ראיתי לך את העניים , אדם לבד, קלוע בנשמתי.
לתומי את באת , למחוותייך את שיקרת.

אהבה
אתה, מי שאתה, כמה שאתה, לכבד את עצמך, לפנק לחמם ולסלוח -
" אהבת את רעך כמוך..."

בלדה
היו היה נסיכה...ביום הייתה
ובליל אחד הכל השתנה...

אכזבה
חיוך מבוכה ואישה.

על עדן החלון מחכה,
עוד סגריה מעשן
סבלנות יש כים,
אל הים אני פונה.

...וחבר טוב אומר,
שטוב לחזר.

שבת בבוקר
שמיים כחולים,
פנטזיות על טיולים
שבת בבוקר,
ואין הורים
המשפחה כבר גדלה

רומנטיקה
אשכב לי במיטה,
לא שלי,
לידי שוכבת - היא.

ג'ננה
תראו אותי, מאבד את זה בדרך ייסורים,
הריקנות הזו או שמע זיופי אושר בחיים.

בשיח דרדר פגשתי,
תחת ציילו התיישבתי.

אך אתחיל שיחה ?- לשאול מה נישמע ?

פואמה
מחיקות ושרבוטים,
איקסים וגלים-גלים.
פסיקים, נקודות וחרדות
מהקוראים.

אהבה
מסביב, מסביב
ו ה-עכשיו מתהווה
שאת הנושא...

לא רע,
שירי אהבה.

שיר לכבוד אכתוב , שיר ליכבוד אכתוב.
אך, מה יש לכתוב לכבוד.

לא ינום ולא ישן שומריי
ישראל, אשר קמו מתוך
דם ואש להגן מבטחך
מפני הרע מכל.

השקם בבוקר, לב פועם
מאור השמש
העובד המזמזם.

מן סתם,
החושבים בעניינם,
מוקפים ידע,
מוקפים בעצמם.

שיר שנכתב,ללא סיבה,
יש שם ים של מטאורים,
ביום אחר ברקים מאירים את
הישובים, מפה ומשם אני נקרע מבפנים
ללב הסערה,
ללא סיבה.

ארוטי
שלום, שלום אמרה,
ומאחורי ברחוב הייתה.

שלום, שלום חייכתי אליה בחזרה,
ובמבט חטוף אלי בעיניה קרצה.

שם הם יושבים,
בין הנרות הדולקים.

עצובים, מבולבלים והדמעות זולגות
הן אינן נשכחות.

שקיעה היא כמו אישה יפה,
אדמומית וסומקת.
לפעמים אתה יכול לשכב בתוכה
כך שאותך היא מלטפת.
היא חולפת וחוזרת,
תקווה בשבילי היא נותנת.

בבוקר, בצהרים ובשעות הערב השקטות,
בקומם קום על גז או חשמלי, מאות אם לא אלפים
שותים שתייה חמה. זו החלט קשה, מבלבלת,
הצעדים הראשונים שאנשים עושים, בדקות הראשונות,
מים רותחים בכוס זכוכית, או ספל חרס
הכוס שתשנה, ותעשה את ההבדל, מה יהיה, מה נשתה ?

הכול נסגר באדם שאני,
עם הזמן העובר הוא מקלי.

גם בגבי אינו נוסע עוד,
המשקל שאיתי,
על קצה בחוד.

שקט, הרגע הלמי,
מבלי תנועה ניצבתי.
נדנוד הרוח נעימה.
עייני עצמו, קל ומנגינה.

תיאורים בנאליים, הרגשה מוזרה,
הגשם כבר בא, ואיש לא טבע.

מה אכתוב לך הלילה ?
- אולי שיר אהבה,
אולי שיר על שנאה,
על מוות או לידה,
סוף או התחלה.

ארוטי
תמונות שלך במגירה
שמורות,
על הגב, הבטן
איך שאת ישנה,
איך את עשית אהבה,
הנאות שלא חוזרות
חיוך של, היה טוב, וטוב באמת
שהיה.

איפה שהנשמה הכי רגישה , בלי גוף להגן, לדקה של חשיפה.
תני לי דקה , תני לי מילה של אמת , בלי שטיות עם הרבה חוויות .

היא בסך הכל ילדה קטנה ,
מאמינה בכל, והעולם כה גדול.

תתארי לך אדם שכולו אדם,
ורק אדם.

תתארי לך, אותי שכולי אדם,
ושם.

תתארי לך, מבלי הרבה קשיים
חיים חדשים.

וכאשר עצוב להיות לבד בחדרים הקרים
ולחיות מבלי אותם הדברים שהיינו רגילים


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
היא ואני
חשוך פה, שקט ורגוע
השלווה מגלגלת אלינו
מדעות חדשה, אולי נשכב
פה לקצת נפשוט בגדים
נתהלך עירומים...

משל
לא תראו אותי נושא מלחמות בשם האלוהים, גם לא מנסה להחזיר אדם
באמונה.
את ההצלבות הללו, אשאיר לכופרים. הם יעמדו איש, איש בפני אותם
הנצלבים. הנצלבים קוראים בשמם לכופרים, שככה נסגר לו מעגל
צולבים.
אין אהבה בדתות, במיוחד את אלה שבמלחמות קודש יוצאות...


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
השעון מצלצל, מחזיר אותי ממרחקים עצומים, הייתי שם ועכשיו אני
פה, וכאשר אני פה משום מה אני חושב רק על שם, אני חוזר על עצמי
במעגליות, אומר ומסביר דברים לא הגיוניים, והכוונה עקומה גם
ככה, לאן כל זה חותר ?

ימי של אושר, מחכים בחוץ האביב.
בפתח גורפת השמש את דמעות החורף,
עוד לפני שנוכל לצחוק בשנית, דברים משתנים
תחת העין, דברים משטבחים והפכים טובים כיין.


לרשימת יצירות הציור החדשות
אל היצירה

אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
בחורה זה כמו
לחם, אם זה יושב
הרבה זמן במדף
זה מעלה עובש


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/RoyBrener
יוצר מס' 107. בבמה מאז 3/3/99 0:27

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרועי ברנר
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה