צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

"לא לאהוב זה כמו לא להתרחץ", היא אמרה לי וטרקה את הדלת.
יכולתי להישבע ששמעתי את הבכי שלה כשהיא ירדה במדרגות תוך כדי
ההתנהגות המטורפת שמעולם לא ראיתי בה.

רציתי לכתוב משהו מיוחד
משהו שינצח את כל מי שיקרא אותו

אין לי מקום בשבילכם, אמרתי להם.
הם לא ממש הבינו והגיבו בפנים תמהות במיוחד.
ניסיתי להסביר להם שבאמת אין לי מקום, זהו, הכל מלא.
סיפרתי להם על העבר שלי קצת.

הוא החל לחפש את דרכו לעבר חדר הבידוד במחלקה פנימית ב', תוך
כדי שהוא שואל את עצמו למה בעצם הוא בא לשם בכלל. הרי הם לא
חברים, אפילו לא ידידים. הוא בא לבקר אותה, זהו, זה הכל. רק
לבקר אותה וללכת.

הם לא ממש רצו שאגיע, כלומר, אולי הם רצו ובטעות לא הודיעו לי,
זאת אומרת, יכול להיות שהיה ממש חשוב להם שאגיע ופשוט שכחו
להתקשר אלי.

ירון, זה היה מן שם דבר כזה. כולם הכירו אותו, בכל רחבי
הפרובינציה ידעו מי הוא ירון. רק דבר אחד כאילו לא היה מושלם
אצלו, אף אחד לא ממש ידע על ירון הכל.

יו... איזה קטע לא נעים, למה הקשבתי לה. אני ידעתי מהתחלה שאני
זה שיידפק מכל זה בסופו של דבר. כאילו, היה חייב להיות פה משהו
מסריח איתה. הייתה לי הרגשה שלא יכול להיות יצור כל כך טוב
ויפה וחכם בעולם הזה, וכנראה שצדקתי.

זה התחיל לפני כשלוש מאות שנה בערך, הם הגיעו לשם בלי שום דבר,
זה היה נורא. הם נראו כמי שאין לו שום דבר שהוא עוד יכול
להפסיד. חיים לא היו להם, פניהם היו מרוטשות. עירומים כביום
היוולדם שואגים וצווחים זה לעבר זה, מנסים ליצור אילושהם קודים
לשפה משותפת אך לשוא.

הם יצאו למסע הארוך.
זה היה עניין שבשגרה, כל כמה ימים כשמישהו מת בעיירה ההיא,
לפני שנים רבות.

השנה הייתה 2943, בתיבת האי מייל שלו חיכה לו צו מממשלת
הכוכב.
הוא ראה, קרא והתייצב למחרת בלשכת שירות צבא הכוכב הממשלתית.
אחרי חילופי דברים קצרים, הסבירו לו על מה מדובר. זו הייתה
משימה לא קלה...

הוא תמיד אמר שאם שוברים יותר מידי את הראש על "לאן הולכים",
"מתי הולכים", "לכמה זמן הולכים" ועוד כל מיני שאלות כאלה אז
מפספסים את כל הקטע של הטיול, של ניקוי הראש. צריך להיות קליל,
ספונטני, ככה בלי לחשוב יותר מידי.

אחרי כמה דקות היא פתאום נראתה קורנת מאושר, הבטתי בה והיא
התחילה לצחוק כמו מטורפת. "אני יודעת, אני אשאל אסטרולוג" אמרה
בהבעת ניצחון, כאלו שפתרה את הבעיות של כל היקום לפחות.

זהו שיר על אם שלא היה מעולם,
על כל מיני דברים שלא עשינו אף פעם.
זהו שיר על אם שלפני עידן ועידנים,
שאם היו קורים אולי לא היינו בחיים.
העניין הוא שלעולם לא ממש נוכל לדעת,
מה היה קורה "אם" לא טעינו מרב להט.

הם החליטו ללכת, בדרכם שלהם. אף אחד לא ידע את סודות חייהם.
הם אינם כאן איתנו, לא נשאר זיכרון. הם הלכו, נמחקו, פרחו
כבלון.

אי אפשר לו, לים, ללא הגלים.

אין אדם שלא ידע עוד עצב,
אין אדם שלא הכיר עוד לב,
אין אדם שלא נכשל, בעצם
היותו אדם בודד.

זה לא אני,
כבר יומיים...
זו גם לא את,
לפחות לא האחת שחשבתי שאת...

לא אל תנקי את זה,
תשאירי זאת כך,
רוצה לראות את הלכלוך.

כשהשקט מדומה, והאמת היא ששותקת. הפחד מעוור עיני פקחים.
בשעה שיש מתים, ונופלים הם סתם בינינו. לפתע אנו כבר לא
מבינים.

בין יאוש לתקווה, זה כבר לא משנה. דרכי נסללה לרגלי.

ברגעים די שקטים, כשבחוץ לא רועש, אז שומעים גלים שם בפנים.
כשהכל נראה טוב ושלו ושקט, הגלים מתנפצים על החוף.

ההתעסקות
והמישוש
המאיסה
שוב בכישוף.

הוא יודע את כל סודותי הכמוסים
שהשארתי שנים מאחור.
הוא יודע את מה שלחשתי לך שם
בתוך איזה לילה שחור.

כוכבים בשחור הלילה מנצנצים רק בשבילי,
וירח שמאיר את השבילים מאיר דרכי.
עננים פזורים בתכלת, ככותנה על ים שקט.
העולם אומר תפארת ואותי הוא מרתק.

מה תעשה ביומך האחרון,
בשעות לפני שתלך לך לישון?

רגשותיו כבו זה מכבר, עדינותו נעלמה כלא היתה, ומבוכה על
פניו.
אין לו רע וידיד, אין דומה ואין שני לו, לבד חי ולבד יפצע.

בביתי על סף דלתי,
היה מונח זה המכתב.
פתחתיו וקראתיו,
ולא ידעתי מי כתב.

עננים יסתירו פניך,
כוכבים ינצנצו אל על
בשמי התכלת הכחול שחור הזה.

כורעת או לא היא נפלה על פניה,
כנראה התעלפה לפחות כך נדמה אז.
וסביבה אנשים המולה, רעש רב.
צעקות של "חובש" נשמעו כבקרב.

בעולם קצת מוזר, עם סמלים של 'נייק' ו'סוני'.
גם הגיבורים שלנו נמדדים בסמלים.
סמלים קצת יותר כואבים,
קצת יותר סמליים.
מותגים.

הם היו צעירים, העולם לא ניכר בם.
הכירו שניהם, אהבה נפשם שם.
ולפתע ניתוק, ככה כמה שנים.
כל אחד לדרכו, יעלם לתמיד?

מזה כמה שנים יש עלי מסיכה

באופן די מביש מביט בי במראה,
מסיט קצת ת'זוית בשביל לראות אותך.

תתרחקו כבר ממני,
בשביל זה אני עצוב.
אל תחזרו לשאול אם אשוב.

אמר החכם באדם, שמו שלמה,
משלים רבים להחכים בם עמו.
אחד ממשליו יכנס לכל לב,
בתנאי שיחשוב, לא יחשוש מכאב.

נער הייתי וגם זקנתי, נעצבתי לדעת זאת כיום.

היא יודעת מבוכתו, לא תיתן לשתיקתו
ללכת הלאה למקום שבו הייתה.

עד מתי היא תשב ותחשוב ותצרח.
עד מתי תזכר בי ואחר-כך תשכח.
עד מתי היא תבכה וליבה כבר שבור.
ודמעות שזורמות לא ישובו אחור.

הוא נולד כמו כולם באיזה חודש איזה יום. למשפחה מסוימת, סיוט
או חלום.
הוא גדל והתחנך על דרכם של אבותיו. וכשהגיע לבגרות החל לדאוג
הוא לצרכיו.

בעולם של דמיון, אין ממש בדבר, לא מראות לא מוחש, ואני מאושר.
בעולם של דמיון, כשתמיד יש גם טוב, אני לא לבד, רק כשעצוב.

היא עוצרת לפתע, מביטה לאחור. חושבת על דרך שתוכל בה לחזור.

היה לי נעים ונחמד וגם טוב / עד שיצאתי ערום לרחוב.
אז גיליתי אותך עולמי היקר / שונה מהמקום שבו הייתי גר.

לבד וביחד
לבד ולבד

רציתי שהלב יזרום מאליו. יבטא רגשותיו וכל אשר עליו.

רציתי לראות אותך רוצה.
רציתי לשבת לי בחדר,
כשאת עושה את כל העבודה.

עברו כבר שנים, ימים או שעות,
לא נותר בך כח יותר לענות.
לא נותר בך כח לחשוב, להבין.
לשבור את הראש על דברים לא כתובים.

בימים סגרירים
וגם כשבהיר
כשיבש שם בחוץ
וקר כאן בפנים

זה לא שטוב לי כשרע לך, אני כל כך אוהב.
אבל רע לי כשטוב לך, ואת לא איתי.
רע לי כשטוב לא קשור כבר אלי.
רע לי כי אין לי אותך לצידי.

לבחורה שאהבתי פעם.
רציתי שתדעי שזה לא עבר לגמרי,
נשאר עוד קשר קטן בינינו.
אז החלטתי לכתוב לך את זה שתביני.
(עם שאר הקוראים הסליחה, בתקווה שתבינו...)

ימיהם כבר קצובים, חייהם בכי ועצב. לא ידעו את דרכם, הם בחושך
הולכים.
מגששים באפלה בקור ובעצב. ולרגליהם עוד ועוד מכשולים.

בן אדם עם לב רגיש כמו שלך,
בשביל אחרים תתקע גם סכין חלוד בליבך.

לא רציתי לחשוב על זה. כל חברי כבר נישאו והקימו משפחה, הולידו
בנים. בטח הם כבר שכחו אותי. אמרו לי שיתחילו להגיע המון אנשים
בכדי לראות את הנס הרפואי הזה, הרגשתי ממש לא שייך לסיפור,
רציתי רק שישחררו אותי,

אני לא ממש יודע איך להוציא את זה, וגם לא ממה זה נובע. אבל
דבר אחד בטוח, אני חייב להוציא את זה. אין לי מה להתבייש בזה
גם, כי זה לא בעיה שיש רק לי, זה לא משהו שאני עובר לבד. אני
ראיתי לא מעט אנשים במצב הזה.

חשבתי שגדולים לא בוכים. חשבתי שזה עובר עם הגיל. אף פעם לא
ראיתי מישהו גדול כזה בוכה. טוב אולי כן, לפעמים, לעיתים
רחוקות. זה חריג.

שוב הכל היה נראה לי אותו דבר, זה בכלל לא משנה מאיפה אתה
מסתכל על זה.
לפעמים אני יוצא מדעתי בגלל זה, הייתי צריך להקשיב לה... אז מה
אם היא לא כ"כ חכמה... זה אומר שאני לא יכול לעשות מה שהיא
אומרת לי...?

נכנסתי לחדרי ופשוט לא יכולתי ללכת למיטה שלי ולשכב לישון.
הרגשתי כל כך סוער, כאילו שיש גלים עצומים בין קירות ליבי והם
הולמים בחזקה לכל צד, מידי פעם משפריצים קצת מים החוצה.

דיברתי עם דניאל, סיפרתי לה את כל הענין הזה שמטריד אותי ואין
לי מושג איך לפתור אותו.
לא נראה לי שהיא בכלל הבינה אותי, היא לא בחורה מבריקה. אבל
היא ממש רצתה לעזור לי, הרגישתי את זה מייד.

סיפרתי לדניאל, לא היתה לי ברירה, הרגשתי שזה המפלט היחיד
שנשאר לי.
סיפרתי לה על החיים הכפולים שאני מנהל בערך מתוך בחירה. על זה
שאחרי השירות הסדיר שלי אני אמשיך עוד לפחות שנתיים והם ישלמו
לי המון כסף.

יום אחד חבר שלי בא אלי ואמר לי שהוא חייב לספר לי סיפור.
טוב, אמרתי לו והוא התחיל לספר לי:
יום אחד לפני שהוא הלך לישון, הופיעה עלמה מהכפר

זה היה עולם אחר לגמרי, להיות בן, מי חשב שהיום אהיה מה שאני.
באותה תקופה כל מה שעניין אותי היה כדורגל, כדורסל, ובנות.

אין אנשים עם לב אדם,
אין אבנים שלא אמרו כבר
שאינם עוד לעולם.

שמתי לב שהיא ממש מתלהבת ממני, היא גם אמרה שהיא אוהבת אותי.
זאת אומרת, לא סתם אמרה, היא אמרה את זה מהלב, היא התכוונה,
רואים עליה.

מחליף בגדים, מכנס קצר, חולצה אורירית, נעלי ריצה. יוצא מהדירה
שלי, מהבית. חימום קצר ויאללה לדרך.
מאיץ כאשר חולף על פני עוברים ושבים. מן אינסטינקט שכזה, לא
להפתח. לברוח מכולם, לא לבוא למגע.

פעם, לפני שהחיים נעשו מורכבים מדי, יכולת לסמוך על זה שתקום
מחר בבוקר. אולי אני מגזים, אבל בטח יכולת להיות בטוח שתפסע את
הצעד הבא, היום כבר לא

בואי נהיה דוגריים לרגע,
למה אנחנו ביחד, אבל באמת למה,
מה הסיבה האמיתית.

אז בוא נסגור בינינו משהו, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

הרי אנחנו מכירים טוב מאוד.
אנחנו חיים ביחד כבר כמה שנים טובות
אם לא יותר מזה.

נעמדים מול חופיו הלבנים הם בוהים בו ברגעיו האחרונים שחלק
איתם. עוד רגע והוא איננו. הוא יוצא אל המסע שלו, המסע האחרון,
הגדול מכולם, המסע אל עבר הלא נודע.

רגב: אני נוסע.
קרן: איזה סרט זה.
רגב: טוב שזה מצחיק אותך.
קרן: זה לא.

כאב.. לא שומעים. מחשבות ... לא רואים. הרהורים... לא יודעים.
ואת הרמזים שלך אף אחד חוץ ממך לא מבין...

הילד שמולך... לא יחזור היום הביתה, כי אין לו לאן.
והילדה שעלתה על האוטובוס לצידך, מנסה לשכוח כל היום זכרונות.

עוד כמה מבטים חטופים והפסקה ארוכה. הפסקה של כמה דקות, או
ימים, שנים. היא ניגשת קרוב, מתישבת לידו. האולם ריק כולו
והיא בחרה לשבת לידו. זה לא מחשיד, זה הרי ברור, האשמה ברורה.

משנה תנוחות כל עשרים שניות. הוא לא מגיב.