צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היום קניתי לי מחבט,
ישר מהמדף בלי להתלבט.
אני והוא כמו זוג יונים,
כאילו מכירים מזה שנים.

עוד בקבוק של יין אדום נפתח,
היא מביטה בי במבט מפוקח.

אז נשפך קצת דם,
ממש לפני שאני נירדם,
ומי יגרש את הערפל,
האם זה נכון שאני נופל.

מהמרפסת אני רואה את שדה התירס נע ונד.
משהו זז שם בין השורות ולהקת ציפרים מתעופפת לה,
משאירות כמה נוצות לצנוח אל תוך העשב.
הרוח נושבת דרומה בשעות האלה,
אבל אני לא מרגיש אותה.

ביום האחרון לפני שעזבת,
עמדנו על חומת הבטון המאדימה.
יום יבוא והאוקינוס יבעבע,
אבל אנחנו כבר לא ניהיה פה.

אני רואה מולי שמש ענקית
וכביש ארוך שכאילו עולה בלהבות

היה שם תוכי כחול גב וזנב,
תוכי יפה בעצמו מאוהב.
מתעופף בספינה מעמוד לעציץ,
גידל לשון גדולה עם חריץ.

נע בדרך שבה בחרת.
חולף על פני נופים.

אני יושב קונפורמי
זה לא אוטונומי
ועכשיו זו עובדה
אני רוצה קרפדה.

יש לי פיל והוא ינצח
יש לי פיל והוא קריח
אני אוהב אותו מאוד
שמו האמצעי נימרוד

כשיורד גשם בחינם,
אני יוצא בדילוגים.

אני כבר לא יוצא לרחוב,
אני לא בסכנה ולא בחוב.
פשוט, ברחוב יש אנשים,
לא שונאים או מיואשים.
אנשים פשוטים ללא מורא,
אבל כל אחד מהם מראה.

מה אתה מחייך ככה מרוצה?
מאחורי הערפילים והעצים המתים,
מסתתר כאילו שאנחנו לא מכירים.

האור הירוק לא מהבהב יותר

המסך שמרצד תמיד,
עושה אותי פחות עמיד.

ריח אדמה מכה אותך פתאום,
אתה מסתכל עומד במקום.
הכל אפור עם רצועות כחולות,
אבל אתה באוטו זום חסר גבולות.

"חייבים לתרגל בבית"
היא אמרה לו, מוצצת איזה זית.

אני תמיד בתחרות,
אבל לא יודע עם מי.
אני תמיד בתחרות,
אבל המקצה עוד לא התחיל.
אני תמיד בתחרות,
ממש מוכן להגיד הכל.

אני גר פה כבר שנים,
הכבישים די ישנים.

אני משמין לי מיום ליום,
למשרת שלי קוראים ג'רום.

כויית קור אדומה אחת,
על יד חסרת תחושה.

שוב יושב לבד בבר.
שותה את הפיינט הרגיל.

אז ירדנו אל החוף השחור

בועט את הדלתות,
יורה באויר.
אתה איש השנה,
אתה ממש אדיר.

ציפור מקננת על גדר,
פשוט שם ללא הסבר.
לא איכפת לה שחורף,
לא שמה על הקיץ.
היא פשוט שם,
על קו החיץ.

כל יום נסיון התאבדות,
אני נכשל ומאבד שפיות.

כשאני יוצא אל תוך היום הלבן
ונטיפי קרח מקשטים את העיר

שדה ירוק נפרס מול עיניי,
אני רץ ברוח, מחבט בידיי,
נוף הגבעה הולך ונעלם,
מאחורי הגבעה עומד אדם,

אני לא מתעצבן מהר.
באמת שלא, גם אף פעם לא ממש הלכתי מכות.
כן, זרקתי פעם שולחן על מישהו, אבל זה היה להגנה עצמית.

חרא אנשים אני מכיר!

שעה וחצי דיברתם בטלפון.
אתה יודע שקוראים לה רונית,היא בת 22, ההורים שלה גרושים, היא
אוהבת חתולים, היא גרה לבד, היא אוהבת רוק, היא אוהבת סיינפלד,
היא שונאת את מירב מיכאלי, חולה על אוכל חריף ועוגות, היא למדה
בישן בהרצליה, מעשנת ולא מרוצה מזה, לא מבינה במחש

היא הסתובבה על ביטנה ואני נישכבתי לצידה, סוקר את גופה הדקיק
שכדרך פלא נישאר צחור גם אחרי 3 שעות שמש אימתנית.
השעה שעת שקיעה קייצית מאוחרת ואני תוהה מה טיב הקשר בנינו.

נמאס לי ממנה, נמאס!
לא יכול יותר, כן אתה מבין אותי, זה ממש עולה לי על העצבים בכי
הזה שלה.