צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הפרחים שעל הקבר כמו קרצו לה, מזמינים אותה לריקוד שכחה. כאילו
צועקים לה לקחת אותם משם, הם לא שייכים לבית המוות הזה. לרגע,
היא לא הבחינה אם הם הקוראים לה, או שמא היא זו שקוראת להם,
שמוצאת בהם מפלט. היא נהגה להימנע מזרי פרחים, מאבנים, משמות
חרוטים, מבכי.

היה משהו ביום הראשון ההוא של השנה שעברה שפשוט לא נתן לה
מנוח. כמו החליט משהו להשתכן לה באחד מרחובות מוחה. הוא יצא
מדי פעם לפעם לטיולים ברחבי הראש שלה. היה רוכב לו על תא עצב
ומחפש שכנים. הוא היה די בודד שם, במעמקי מוחה, אז הוא החל
לנסות ולמשוך תשומת לב.

כמו שהמבטא שלו התחיל את האפיזודה החולפת הזו, המבטא היה גם זה
שסיים אותה. והיא הסתיימה בשקט, בלחיצת יד רכה. בחיוך מתנצל,
לא ברור על מה.

הגשתי בגאווה את השטר לנהג- לא כל יום רואים ילד עם שטר אמיתי
של כסף- ובקשתי את הכרטיסייה של המבוגרים. הנהג קצת חייך, אבל
כשהוא ראה שאני לא מחזיר לו חיוך, הוא אמר בקול של מבוגרים
שאני עדיין קטן, ואני צריך כרטיסייה לילדים בגילי.

כשנמאס לו כבר לבכות,
הוא החל לצחוק.

טיפה מסתורית
מרקדת על חלון

אחיזה סמכותית של יד מיוסרת
חנקה בתוכה כף יד מפרפרת,
שמנסה להחלץ בריקוד האימים-
ההצגה היומית בתיאטרון הדמים.

הריקנות מתפשטת,
היא עכשיו ערומה.
במראת החיים
מביטה על עצמה.

כשהסופה תחלוף,
כשגשמי דמעותיי יבשו,
כשהכל יגמר,
האם תהייה אז לצידי,
לחוות את הדממה?

כאילו מנסה לגעת
בכל הצמאים לחיבוק
שעל החוף.

בין שתי ידיי
בך אוחז,
אפשוט את צורתך.
באפלת
חדרי מוחי,
הכנתי מלתחה.

אני כאן
לרגע.
אחר כך
אני אחזור
לרגע נוסף.

גם אם היה מי שיסלח
על כל עוצמת חטאות תבל

אתה עדינות הסכין
שאת בשרי תשסף.

אלוהים שהתפוצץ לו, ניצוצות בשמי אינסוף,
שנבין שכבר נמאס לו שאנחנו על החוף.

אתה לא יכול להגיד
שבזכותי הבנת
שאולי
הגיע הזמן להתבגר.

ואז הוא הגיע,
הקופרניקוס הפרטי שלי,
והסביר לי שהשמש במרכז,
ולא אני.

עת יפרוש האביב
ממפתן חדוותי,
עת יפקוד השרב הצחיח

לפעמים אני רוצה להיות אוטיסטית.

תמונות מחיי.
רגעים קצרי זמן וארוכי השפעה.
תקופות ארוכות זמן וחסרות כמעט כל משמעות.
זכרונות מהבהבים.