צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

מסתיר אני אותה כליל, ואין רואה אותה איש מלבדי,
אלא שאף אני אינני זוכה עוד להזין בה את עיני רבות
מפאת קרבתנו הרבה, שאינה מאפשרת לי אף להציץ בה מזווית עיני,
ואת אחיזתי בה, היפה והמנחמת, חושש אני להרפות
פן תרחק היא מדיי, ואשאר חשוף, ערום ונכלם

סוף המסע; פניו הצעירות - צרובות סבל, ברוח נחרשו תלמים, זקנו
מאוד.
'היכן איקרוס, בנך?' שאלתיו. 'ליבו שקע בים האיגאי', ענה לי.

החדר הינו יותר מחשוך, יותר מאפל. כה חשוך עד כי הפרט היחיד
שניתן להבחין בו הוא העדרו המוחלט של האור, תחושת בדידות צמיגה
ועומדת - כמו כיבו את השמש ואחר כיבו את הירח והכוכבים, עולם
ומלואו נתעטף כולו בבטון שחור.

בלילה הוא יושב ליד המיטה שלי, ומסתכל עלי במין מבט מוזר,
העיניים שלו נהיות צהובות בחושך, והפה שלו נפתח לנשום, ורואים
לו את כל השיניים החדות ומריחים את הלשון המסריחה שלו, והוא
מספר לי על סבא שלי

אכן, שנים רבות מאוד ארכו חיי תחת השמש, שנים בהן לא זכיתי
להוקרה לה אני ראוי. אך לא הטלתי ספק מעולם, ידידי, כי בבוא
העת יתהפכו היוצרות, וכתבי שהיו כאבן שאין לה הופכין, יחשבו
למרכזיים ובעלי ערך שלא שוער לפני כן. לפיכך דאגתי מראש
לסידורי הקבורה הדרושים.

'בוודאי חלום רע,' חשבה לעצמה גברת לוי והתקינה עצמה לשינה.
במהלך אותו לילה, חלמה הגברת חלום מטריד על גרמופון נושן
שצלחתו מסתובבת ומסתובבת, ללא תקליט עליה. ציפורן המתכת סרטה
את הצלחת הריקה, אך מתוך הגרמופון נבע מעין מלמול חדגוני, כשל
מורה לספרות המכתיב

כל לילותי אשחיז
קרדום שירים קהה,
לחצוב בלב הגרניט שלכם -
ולו רק יהלום אחד!

אש גדולה בוערת
הרחובות נשרפו
מהלב נותר אוד עשן
מפלצת ברזל שחוטה
נודדת בין טלוויזיות בלילה
שמעו אותה מתפוצצת בעמק רפאים

בעלטת הלב
עולות דמויות אחרות
ושמש הלילה מערטלת

ומנגד
צחוקך הצלול.

אני ראיתי את השמש שוקעת
בעינייך השחורות.
. כעת כולנו תועים בחושך
וגם הכוכבים כבר אינם יודעים לקרוא
את שמך הרשום בכל רקיע אפל

אבוד באפלת עצמו, אבוד.
תחת חורף במעיליו הכבדים, בחורף.
- - וכל ימיו לאחר יהיו.

שונא את הגוף שלו, של אחרים
את כולם, או רק את המדינה
הדור במשקפי-שמש-מחיקון

מצחיקונת את
ישנה עם דובי
חום שקנה לך
אבא פעם מזמן
היית ישנה איתי

לא שיר פוליטי, מלחמה
מה הגבול שלך עד לאן תגיע
מתי ירד גם אצלך הגשם חוני
סימנת סביבך מעגל ושרת בקול
חזק לא רצית לשמוע לא שיר פוליטי
מלחמה, רק את עצמך בוכה לא שמעת
אמרת כאן לא יעברו זדים, סימנתי גבול היטב

ילד מה אתה דואג היום
אתה חולה, יש חום?
אולי עייף, רוצה לישון
ילד מה אתה דואג היום

הפכתי עצמי למילים. מראה
עכשיו אפשר
למחוק.

קווים נמתחים ביננו
בכל מקום אפשר
לחייג אליך.

בכל רגע לשמוע את קולך
ולנתק מייד
גם הכבישים מהירים מאוד

בשבילי אין לך שם
מתולתלת, יפת עיניים
או גבוהה את חייכנית
אוהבת משחקי מין
להעמיד פנים

מתחת שתיקה גדולה אפלה
ושמי רקיע מכוכבים אקרא
את השיר היפה מכולם
בעינייך השותקות המכוכבות.
בעינייך האפלות

אני המשורר
אני המשורר האמיתי ומלבדי אין
שיקספיר כתב עלי הוא הושפע עמוקות
מכנותי הפואטית כך אמר לי בחלום כשהתגליתי
לו הוא התפתל בקנאה כאשר טפטפתי אט דרמות כמו ארס
באוזניו שעה שישן! בלייק עצמו עצר ברחוב בתדהמה
וזעק כיצד העזתי לומר את השקרים האמיתיים

הנחלת לי את סודות הייסורים
בהם אענה את מינך היפה.

צעצועים בלויים, זנחתי נשים מדממות
כדי להשתוות לאדישותך שלא תדע גבולות.

לשכוח את שאני
רוצה לשכוח ול
טבול בנהר שכחה
את כל מה שאני
רוצה לשכוח בנהר
(כמו אדם חדש בנהר
חדש) כמו כביסה

כאב מאוד חזק
רצה לעזוב אותי
אני מרשה
אמרתי
עשיתי נקב בחזה
כמו עיניים ליד הלב
ואמרתי שלום,
שלום!

גם הלב מציץ
מסתכל החוצה
אולי

רק ערפיל קטון של בוקר
מתהלך ברחובות העיר
השמש הקר במבטו חודר
לבבות אדם אשר ליום חדש מעיר

את כאן, זרה כמו העיר
זרועותי חובקות גופך,

אך אל תאמרי מילה, לא
אין צורך באור, אנו חולמים

איך הסהר הדומם שוקע
אור הכוכבים כבה,

הכל נראה דומה באפלה
הצבעים רועדים מפחד.
הנוף אינו נשקף מהחלון:
עיר השינה חשוכה ודוממת,
אנו נוסעים מלילה אל הלילה.

הלילה אשן לבדי:
את כאן, זרה כמו העיר בלילה.
זרועותי חובקות גופך,
אך אל תאמרי מילה, לא
אין צורך באור

מעל לכנף עורב שחור
מעל לשמי העיר הרעבה
אני קופץ אל תוך הלילה

הנה הלילה בא
אל תוך חדרי הלב -
אני ניעור מחוסר מנוחת היום.

פרחי בר שגדלים בצד הכביש
מלבלבים בעזובת ככרות ערים
שכוחי אדם בכרך קודר, ישיש
גבוהים, דקי גו, חוורים

כמו מאחורי מסך אפל, גדול,
שם ממתין חבוי שחקן -
כך בלבבנו דרים ימות אתמול,
עליזים ועגומים כשהיו.

עשי הלילה השחורים, העגומים,
רצחו את קרני השמש החמה.
האופק דומה למגילת סתרים,
וכמוה מכונס, אפל ובדממה.

לפתע! סוער קאסנדר פנימה,
בזעם על שכנו המתאמן בלילה.
בקשת מעוררת פלצות
חורק פיירו על הוויולה.

הלבנה, חרב מעוקלת מבהיקה
נחה כמו על כרית משי שחורה
תלויה כאיום, היא רוח רפאים שתוקה
והלילה כהה כאבל, ומלא מורא

פיירו מתרוצץ סביב ובליבו מועקה
מביט הוא למעלה בפחד נורא
הלבנה, חרב מעוקלת מבהיקה
נחה כמו על כרית משי שחורה

עם קרן אור מתעתעת, דמיונית
הירח מאיר על בקבוקון הבדולח
אשר מונח על הכיור השחור
של הגנדרן השתקני מברגמו

אינני יכול עוד לנבור בערימות הרפש
בנשמתי בושם זול היה מקל על המלאכה
עכברוש זקן השתכן בליבי
כפצע שאין לו מזור
מפלצת קדומה

החומות לא צועקות
האבנים לא צועקות
הביתנים לא צועקים
הדרגשים הקטנים
האח שמעולם לא בערה
הדשא והפרחים שצמחו
והפרפרים לא צועקים

אתה צועק חזק
אתה הילד שצועק הכי חזק בעולם
אתה נושך
יש לי מקל ארוך אבל
אתה ילד שנושך כמו כלב
יש לך פה מלוכלך אתה משקר
אתה שקרן, הכי שקרן בעולם
יש לי מקל ארוך אבל
אתה צועק לפני שהרבצתי

ערפל כבד, רוחות מדבר, שקיעתה של עונה -
פרחי האש

מילים ציוריות משקרות הלילה
אך נפשי שלך היא, את מיסיונרית
המרת את לבי לאהבה

בינות מטחי המים העזים עטו בלהט המתהוללים על מטר השפע - אחזה
בם האש כאילו גפרורים היו, ובגדיהם הספוגים, גפרית. בוערים,
שרופים וזועקים בכאב נפלו החוגגים איש בזרועות רעהו. מחול סוער
נפתח שם