צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

קצת לפני שנגה יצאה לקורס קצינות היא הסבירה לי שרוב האנשים
הולכים עם הזרם, ורוצים להיות כמו כולם. המיעוט שבמיעוט עושה
מעשים, יוזם דברים חדשים, והוא זה שמשפיע על העולם ומוביל את
האנושות קדימה. יש כאלה ויש כאלה, ואתה לא יכול לשנות את מה
שאתה.

גשם.
נו, למה כבר אפשר היה לצפות? הרי ככה בדיוק היו כל החיים שלי.
ללכת בגשם, ברוח, בבוץ. לפלס את הדרך השלי. אבל בסופו של דבר
אנשים יודעים להעריך את זה. הנה, הביטו בכל האנשים שהגיעו.

כשבועז מתפשט בפעם הראשונה מול מיכל, הוא גאה ונבוך באותה העת.
גאה שהוא מתפשט בחדר השינה של בחורה שהכיר רק לפני ימים
ספורים, בחורה שמביטה בעניין בהתערטלותו, מצחקקת מאחורי כפות
ידיים המסתירות את שפתיה וקצה אפה.

בועז כפיר מתבונן בהן. מחדד אוזניו להציל שברי משפטים, רסיסי
צחקוקים. עיניו מצטלבות לרגעים דקים עם אלו של אחת מהן, עם
חיוכיה, עם דשי חולצתה, שכפתוריה, באור השמש האביבי, ממרים
משהו את החוק הצבאי.

מבקר הכרטיסים הגיע לתא שלי ושל אפשטיין לבקש כרטיסים. את אלה
שקניתי בחמישים זלוטי הראיתי לו, אבל אלה שאפשטיין קנה רק
בארבעים כי דודה שלו עובדת בקופה של חברת הרכבת היו אצל
אפשטיין, ואפשטיין הלך לשירותים, או לפחות כך אמר לי.

למחרת בבוקר מתו שני החומים, ובצהריים מת הדג השחור. רבקה
הצטערה, אך אקרובטיקת המיטה של סא"ל ש. מליל אמש הפיגה את
המרירות שצברה במשך ארבעת השבועות הבודדים שלה, ומהלה את העצב
עד שכמעט והפך שקוף.

ליאת היקרה,
חבל לי שאת לא עונה. נדמה לי שכבר הפכת ל"חברה דמיונית". שאין
קשר הכרחי בין ליאת ה"אמיתית", ובין זו שאת מכתבי אליה אני
מנסח בראשי כל הזמן, ומקליד כעת.
אני מעדיף אותך בשר ודם (באמת!), אבל נראה שבינתיים אצטרך
להסתפק בהשתקפות שלך בתוכי...

שלוש שנים שאני גרה ביער. שלוש שנים מאז שעזבתי את הארמון.
שלוש שנים מאז אותו לילה - שאון הדלת המתנפצת והבל פיו של
הצייד תולשים אותי משינה אל ערות. האריג המחוספס של השק על
פני. הידיים הגסות דוחפות אותי, גוררות אותי, מפילות אותי על
העגלה המתנדנדת, המתרחקת.

מה זה?" שאלתי.
"זה שיח של מנטה כפולה."
"יופי. קצת קטן לשיח, לא?"
"תשקה אותו, הוא יגדל מהר מאד."

את "פודיום להמונים", אתר האינטרנט הגדול ביותר במזרח התיכון
המוקדש לשירה עברית, גילה יאיר במקרה. רצה לחפש ברשת שירים של
יהונתן גפן, ומנוע החיפוש הערמומי שלח אותו לשם. "הצטרף
בחינם!" הציע האתר, ויאיר נעתר.

"מצאתי אתר חדש." אומר תומר. "הוא נקרא 'פודיום להמונים'."
"מה זה?"
"מה זה פודיום?"
"לא, מה זה האתר הזה?"
"זה אתר לכתיבה יוצרת, או משהו כזה. אנשים יכולים לשים שם
סיפורים שהם כתבו, או שירים, או תמונות של יצירות פלאסטיות
שלהם. זה מין קטע פוסט מודרני כזה."

אחר הצהריים הייתה מגיעה עם חברותיה לכיכר העיר. לכולן תלבושת
אחידה של בית-ספר. כולן מצחקקות זו אל זו למראה הבחורים
השולחים בהן מבטים ארוכים, מסתופפות יחד. אבל מריה זרחה מתוכן
כמו האורורה אוסטראליס בלילה אפל. חייכתי אל הספרדית הפיוטית
של קרלוס...

בדמי היער עומד העורב בין אמירי האורן ייגדרסיל. "על שלושה
דברים העולם עומד", הוא אומר. "על התורה. על העבודה."

אם יעבור שם שועל מואר, הוא יפקח את עינו את השלישית, ויראה את
רגלו השלישית של העורב. באוזנו השלישית ישמע את שקורא העורב
ללא קול: "גמילות חסדים."

את זה הייתי צריך לצלם. הפסקת סיגריות אחרי ארבע שעות של
חזרות. מצלמת ההחמצה שלי מתעוררת על מפתן המתנ"ס, יואב וליאת
מעשנים ביחד. מיקרופון הזיכרון לא קולט את המילים, אבל צלילן
מגלה לנו פן חדש של ליאת. רכה יותר. מהוססת. חושפת את לבטיה.

כשיוולד לי בן
אקרא לו יאן
ונסע יחד לפרק
את סכר אסוואן

אהובתי
חרדה את רעם השער הנטרק
גביניה מתכווצים, כמו היו ברק
"זה נורא" היא אומרת, נעצבת.
מרחוק כבר נשמע שקשוק הרכבת
"זה נורא, ככה אי אפשר להמשיך."

במה חשוכה למחצה. תפאורה של לונה פארק. בחלק האחורי של הבמה -
גלגל ענק ובלרינה. ביניהם עומד המתנחל, לבוש חולצה כתומה עם
הסיסמא: האהבה תנצח, ומחזיק שקית ניילון מלאה, עליה מודבקים
סטיקרים: מוות לערבים. בצד שמאל יושב ליד שולחן עמוס דפים
הפרופסור לאינטלקטואליזם

קנקני תה (חימר - גלגל ועבודת יד).
שתי תמונות.

קערה וארבע וריאציות (חימר - גלגל ועבודת יד).
שלוש תמונות.