צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

שעון הפלסטיק הלבן שבסלון הראה עשרים לחמש כשיצא אלון את ביתו,
רק עוד עשרים דקות לשרוף עד המפגש המיוחל בכיכר העיר.
הוא התכונן הרבה בשביל המפגש הזה, את חדרו ערך לתפארת, כל פרט
ופרט ויהי המזערי ביותר עוצב לפי ראות עיניה.

על הכורסא ממול מונח איש קטן קומה וכפוף, פנים מחוטטות בצלקות,
ידיים ארוכות וגמלוניות, האחת מחזיקה בסיגריה בוערת עם אפר
משתלשל עוד רגע ונופל, האחרת תומכת בסנטר.

(הנעליים אשר קטנות מידה על רגלך, עשויות נוצות כחולות)
וכבר הרבה אחרי חצות
כל החתולות מפהקות

ואת, מגדלת את הילדים שלי
בבית גדול הרחק מהכול

אולי עוד אזכה למות אלף מיתות חטופות
ואולי רק ילדיי, כשיתבגרו, יעיינו בתמונות הילדות

ואז ירד הגשם הזה
ויתנגן השיר המסויים ברגע הזה,
להרגיש שמישהו אוהב אותי
שרק כאן יכול להיות הבית שלי

בסוף נגיע הביתה,
כך כתוב במקורות,
(כמו משה עומד על פתחי ארץ כנען, את אומרת
כשאני מספר לך שאין לי מקום בשבילך,
ונאלץ לשוב אל למדבר)

בני את חייך בתוכי,
קדימה, אני אשלם את החשבון.
אפנה לך אגף שלם בארון

אני ילד שוב,
מהלך הכרה בלתי-נמנע,
מסתכל על התמונה של השמש הנשברת בחצר
ומתמלא באמונה

היום-הולדת שלי מתקרב
השנה אחגוג בברלין
אמא פותחת את היומנים שהם כמו התקצירים הישנים
של חדשות בשחור ולבן

'אולי תמצא חבר',
כך מציעה אריאל כשאני מספר לה
את הקורות אותי בחודשים האחרונים,
בן הפטיש לאהבה (הסדן);

תמיד יהיה בעוכרי הלילה,
מרכבות אש דוהרות
אל מקום בו אין צללים

לך תבין מאיפה זה נוצר:
נטיפים של עונג נמזגים בכוס יין קר,
מושג חדש של אנחנו - שותים וצוחקים

נופלת כבול עץ גידם על אדמת היער
עיניים מכובות,
שפתיים צמאות ומלוחות

האופן בו מונחת כף הרגל המנותקת במרחב חיצוני וזר
ומאחוריה החלונות המוארים ברישול של השכנים,
מזכיר לי דמעה שקופה שמחליקה על דף נייר
באומץ, בלי להספג

אני חולם שיש לנו ילד
ולפתע מתחשק לי לקרוא לו
על שמו של אבי

כשאני מנסה לתרגם
את התחושות לזרמים מוחשיים בחלל הפיזי,
מזכיר לי הדבר התמודדות שחמט,
המתחרה שמסוגל להריח את היווצרות התרחישים

בצד האחר ישנם חדרים לעבר,
אני מושך בידית
ולפניי נגלים ימים רחוקים מדי,
אהבה שכזו שאפשרית בכלל,
נגלית אליי בתמונות מכלול ססגוניות

מנורת הרחוב מאירה באופן קבוע
ויש בזה משהו עצוב מאוד

תנועות קצף הגלים
מסמנות שפת תפילות זרות
דרך מסך בקוע של שפתיים לוחשות

תמונת החייל החוזר מהחופש
לובש את מדיו ורוכס את הרובה על מותניו,
מניח את חיוכיו בתרמיליו,
הוא המראה העצוב ביותר בשבילי

הכול מתבהר,
כמו אסימון שחוק
יורדת בחריץ מכונת התקליטים הישנה

אני יכול לראות את זה באופן נאה, עכשיו,
צעדתי מעבר לגבולות הזמן
ראיתי את הרעם הופך לברק ומשם לענן

קצה העולם שמים נופלים באור גדול ורועם,
בתים של כפרים ערביים משתרבבים מעל הרים יבשים, בתפזורת,

אני מחפש דרך להכיל את העולם הרלוונטי
על גבי גליונות אלקטרוניים של נתונים
ומצליח באופן ראוי לציון.
עם היד האחרת אני מנסה את מזלי

הדינמיקה הפרטית הופכת לפרט קבוע
שמכתיב מתוך הרגל את כל היתר

האם נשוב עוד לשחות
בחולות העטופים מתיקות
אצבעות מפרכסות באזור הלב

הייתי מסתכל מתוך הדמעה השקופה
ורואה אותך מוצץ סיגריה מגולגלת מסריחה,
יושב על הקצה של המים ומפריח עשן לשמיים,

לא יהיה טוב
על פני החושך שאני רואה את השתקפותך
ואת אינך רואה את הנקבים בעיני

אז ככה נגזר
שנת העשרים ושלוש בניכר,
געגוע ניכר, לא-ניכר
לדבר מה מופשט מדי וחסר

מזל טוב למטפסים הגבוהים
שהפכו בלתי נראים לסירוגין,
הבוקר הקפוא מצל על מקבץ רגשות של חמלה

העננים נפתחים בשרשראות כסף עמוסות,
ענודות על אניות בחצר המלכה, נמל חיפה.

מסכים משוגעים על צלעי-הרים
וכל הדברים שמהם נהיים באמת משוגעים

העולם עומד מלכת
שני פסי סילון מבקעים את התכלת
הנהר מחזיר השתקפות

התשוקה סוגרת עליי ללא התראה,
אני טובע בעיניים ירוקות,
עמוקות כמו בארות של אבנים קטנות ומים,
מושיט יד וחורט לאורך הזרוע

שקית ניילון מרקד ברוח
אני מחנה את הרכב בצד הדרך- אשדוד,
סופג צמרמורת קרה בין עצמותיי,
השקית היא סימן - היא סגירת המעגל

יש רגעים בהם אני רוצה לקרב אותך,
טריה כל כך, אל עצמותיי
אל הלמות תופיי הפנימיים
לחבק אותך -

ורצתה השינה הגדולה אשר בי
לישון עצמה עד תום,
ובדימדומי חלום ארוך
התקשר הבוס הגדול

לנסוע למען ההרפתקה,
בלי יעד, ללא מטרה,
דרך שורת הפקקים של צהרי שישי בכניסה לנתניה,
לראות את שורות המכוניות מתוך הריסים הצמודים לאישונים

אני יושב בבית קפה
וחושב איך זה יהיה
לעבוד במקום כזה

לא אכתור לך כתרים
לא אעתיר מזבחות סביב שמך,
אהלך בקפידה בחום ובקור
עד שתבואי מרצונך

כמה יגעות העיניים,
עייפות מלהתבונן באישונים חומים מהופנטים.
על הדרך כל היופי נשפך
כאילו באמת היה טמון שם
כל אותן שנים

"כאן שיחקתי עם גיל
וכאן עבר החופש הגדול
לפני שתיים עשרה שנים"
בחיי כמה שאנחנו מזדקנים

אני
רק אני
כאן
מרחב מצומצם

אין סיבה את הראש לאבד
לתת לשיגעון לחלל
את הדבר היפה שבנינו
חסין כבר לרוחות הים הקרות,
בית מכל המצוקות

אני מרגיש שמשהו חשוב מתחיל כאן,
אחרי כל כך הרבה זמן של נדודים

קצת כמו גן עדן,
רוח קרירה מלטפת דרך מעיל עור הדוק
דרך ישרה על אופניים מתנודדות
נופים זרים ושלל אורות;

כאשר ירד נסיך האופל מן השאול
בפעם השנים עשר
לבקש לו בת זוג מנשות הארץ
הוא פגש בנסיכת האביב

אהובתי שלי
שלצידה הזמן קפא והתאבן
כשאת שערותיה אני חופן
ואצבעותיי ארד שירי סגידה

ולא סתם המילים שלי הן אלו שמדביקות
את הקשר שלנו
בכל פעם שמחליק מהידיים

בתל-אביב אפשר לשמוע
את הליצנים צוחקים
ומסכי ענק שולחים תמונות.

וכשאת נוסעת מעליי
בטרגדיה הטבעית של חלום בלהות
ואני מדקלם באמון
שטוב לנו המרחק,

אנוכי יושב בחוץ
לוגם משקה של בוקר
כל העולם סביבי
הכל למעני

אני צריך לדבר אני צריך לתת לעצב להיגמר
ואז הפצעים יחלימו,
אבל בואי נתחיל מהתחלה

בחלומי נגלית לי נערה עדינה
שמפיגה את הפחד
ברקמה תכולה

הלילה השחור בערב אחד
בשנת תשעים ו...
לא ירפה עוד מהזיכרון,
כחץ מפלח בשר,
בקור רוח של מכונה מתוכנתת היטב.

ערמה של כלים מיועדים לשטיפה
והערות המתרחבת שמטשטשת את עקבות החלום
אש בשדה קוצים אוחזת
והרכב על המים כבר אבוד

בבית האשליות אין שעונים ולא גבולות
הזמן תמיד דופק בסדר פחות או יותר
וכל התקופות משתקפות

הלב הזה עוד ייקח
את היד הזו,
וישאיר בה מספיק אש

הכל יישרף בה

אז יש לך בית,
מלא אותו בכל האור
שלמדת היכן ללקט,
מלא את הקירות בתצלומים שחורלבן

זה מתחיל ביד שלוקחת יד וישנה הסכמה
וגמר במצע אבנים רכות לשינה

נחפז למצלמה,
הרגעים האלו הופכים שקופים

בין הצוקים מעל פי ים
סוער בשמש החורכת,
אפילו שלטי חוצות רשומים לבן על גבי ירוק
הכווינו שם

וכשמנגינת השעון מצטלצלת ואני נשמט
מתוך הלב הטוב - רק עוד מבט
אז בשמיים נתלה
ואין יסוד סביר לגאולה

מרגיש לי החיוך הלכוד בביישנות בין הלחיים
כמו שימים אחרונים של בדידות מרגישים לפעמים
רגע לפני שאני ממיר את התובנות הממאירות על עצמי
בחיבוק של אישה אשר אוהבת אותי

משק כנפי יונה מעיר אותי מחלומי,
באותה המידיות שבה נוצר ענן אפור בתוך הבית
באותה מהירות בדיוק הוא חולף

היה לי ריק כאן זמן ארוך
עכשיו את כאן- אין מה לחשוש,
כל הריבים הקטנים יספגו
במים הרביםרכים

אני רואה אותה מרקדת בשיערה היהיר
מלפני הווילונות הסגולים בחדר הטיפולים
עם התמונות הממוסגרות של אלכסנדר.

דמעות העבר מתאספות לנהר אינסופי של שתיקות
מיתרי הבדולח החלודים מנגנים את אותה המנגינה שחלפה

הרגל חדש מצאתי -
לצלם פני אנוש
ובי נפרץ החשק
ולא נמצא לו סוף

האיש הזה לא היה שונה מכולם
אבל תמיד הרגיש לבד בעולם

ויהי בעמקי הגן
ומצא אדם את נפשו להביט בה
וקרני אור נוגעות במישברים.

המצח שלך ישמש מעתה משטח לתלישות המכחול שלי
על פנייך אצייר דמויות מלאכים עגומים
פרפרים לכודים וסימנים שאסרב להסביר לך

הזמן הוא שער
בכנפיים פצועות את מתעופפת ממני
אל מקום רחוק שאי אפשר לחלום

רציתי את השמיים וקיבלתי את החדר הישן שלי בצפון
רציתי אהבת נצח וקיבלתי זמן שאול במרחבים
הזמן אזל וסירבתי להמשיך הלאה

אולי ניתן
להביס את המאזן -
הגרפי, של פני-הדברים;
במגרש בחוץ משחקים,
ולי יש עולם
וירטואלי קטן,
עם חוטים

אני חולם על אירופה
בהקיץ עם עיניים פקוחות
נדמה לי ששם באמת יהיה לי טוב

ואני שולח ידיים עיקשות
לבקש לב עדין וקבוע
להניח אלה ידיים עיקשות
במקום שבו מנוחה

כשהצללים נעלמים מהממלכה
ניתן לראות היטב את הצבעים
בלבד תמיד היה מעט ורוד ותמיד יהיה שחור
חולם תמיד יהיה לבד

כמו זיכרון אחד שמכיל בתוכו את כל משמעויות הבריאה
ומחליק וחומק חשוב מכדי שיוכלו להחזיקו אצבעות יציבות
רועד כמחלה מידבקת בנימי הדם והצלילים הללו

היכן שציפורי גן-עדן מזמרות
ומהצד השני ישנן מכשפות רוקמות
ותהומות עם פיות מדממים של תנינים, בקצה

משעשע אותי איך מלים נושאות כל כך הרבה צפנים
'הביתה' זו מילה שאני אומר בקלות
אבל לא מצליח להגיע ממש

לא לחינם נגע בי הסער
בחלוף ימים רבים אזהה דרכו
את מירב המקומות הזמינים לעין,
דרך זכרון האש-היוקד

שישי יוצא
שבת פוסעת בגלימה שחורה,
הולך נודד בבית
בכל פינה קצת אהבה

אל תדאגי
זוהי רק
מחלת השחקים
מתחילה לתת אותותיה;
אל תאמיני להשפעותיה,
אינני אדם פסימי

אור דבש בוקע
מוזהב בין תריסים מוגפים,
עירומה שוכבת

ואז בין רגע זה מתפורר
בונור וקיה והזמן עוצר
דמעה עוצרת בדרכה לאדמה
ואין צללים בממלכה

להטוטן המילים
אמן המסיכות המגמגם באירועים
שולף כובע מבין המסתורים

החמים מתבזבזים

שוטף עצמו במים קרים

אני לא במצב טוב הלילה
אני יודע,
זה הזמן להתחיל לבנות מחדש

חולפים הקיצים לפעמים
כמו אותם ימים דביקים
שאת מחזיקה את כף ידי
ובלחיצתך לוחשת: חבק אותי!

אחר כך בחדרי חדרים אפענח
מה לאותן עיניים כחולות ולמרכיב האושר

כדור לכאב,
ואצבעות משחקות בקלידים לבנים ושחורים.
ובחלון הצר אני פוגש
פני מלאכים

כמו גני הבריאה בהם נפגשנו לראשונה
כשלבך היה קליל כשירתם של ציפורים קטנות

משחק בכדור בחוכמה
הנה מגיעה ההזדמנות לבעיטה ואני מממש
כובש שער יתרון, כובש מקום בפנתיאון
ומקום בארון לתחתונים של אשה בהירת-עור

קרעני מעלי קבר
נושף המוות על עורפי
עוד מאז הייתי ילד
חלומות על תהילת עולמים

אנחנו על רפסודה מאולתרת מניצוצות
היא עודנה עומדת על החוף, עטוית נוצות

היה יום דביק אז הלכנו לים
במושב האחורי הסתגרת וחייכת
דרך המראה הצדדית הבטתי רק בך

לשמוע שוב את אימא שלך
אומרת שהילד הזה,
עם כל הפלא,
יהיה בסוף שוליה.

הלב הזה עוד ייקח
את היד הזו,
וישאיר בה מספיק אש

זיקוקים בשמיים
המון פוקד את הכיכר

וטיפסת והיית למנהיג אדיר בתחומו,
והיית ונותרת הנער היושב על ראש הצוק, לבדו,
מביט באבות האוחזים בכפות ילדיהם הרכים

כל תנועה תגרום מעתה
לרטט עדין בכל המנגנון,
פנים-חוץ ומגעים שמעבר

בסירות מפרש מתנודדות חלמתי
אבל להצילני מהלחות המשתוללת
איש לא בא

אני חושב שזינקתי באוויר כמו דולפין
הגל פגע בצלעות
וזה היה מצחיק וכואב
כמו חתך מנייר,

מוסיקת הרגעה מתנגנת ברקע, חודרת לרגע
מה כבר יכולתי לעשות בשביל לא לחלות בנגע?

אני עלול לרצות את כולן
או לא לרצות אף אחת
הכל תלוי בפרספקטיבה הנוכחית שאבחר לאמץ

וירד הערב על עצמי
ועל עצמיותי
והייתי לאמת קדמונית אחת

הייתי כאיים שלמים בלב המים ולאו דווקא כמשורר
הבודה איים מליבו, מסביבי היו רק מים
עיניים ירוקות כמו שלה טרם הכרתי

פנים בלתי-ידועות,
ישנות-רעננות,
משתקפות מתוך אולם,
והצימאון הזה בוער -
מרווה

יודע אני לצלול עמוק אל מרתפים מהם אין חזור
יודע להיות רגיש ויודע לפגוע בעצבים החבויים ביותר

הסחרחרת מסתובבת ואני מושלך
מצח ברצפה פוגע ואני משחרר
שן אחת עודפת וצחוק מצטבר

החזקתי יציב בין זרועותיי
את התרופה לכל קובלנותיי
ודווקא אז הרגשתי שאיני יכול
חולה אנוש על ערש-דווי
אינו רוצה להתעורר,

שני זרים נוגעים זה בזה
עדיין בלי מגע של ממש,
יש בזה חיזור ויש בזה גישוש
חתיכות של קסם בלתי נגוע עדיין

אני עוצם עיניים
ומדמיין אותו שוכב

אמצע הקיץ עיניים מביטות בי מתוך ציור
בחדר שלך, קרוב אלייך,
תופסת מקלחת, המים יורדים כמו ששלגים יורדים בחרמון לפעמים

יורד מעל ההר,
מוצא אותך בעיניים מאירות,
שפתיים חתומות,
נושאת לוחות אמת
מן המדבר

חוזר על עצמי לפעמים
כמו ששבים הדברים על דרכי, לפעמים
הרגשות שאינם אוזלים, סובבים במעגלים

החיים יימשכו אחרי כל הסערות,
והחיים יהיו לארמונות מפוארים בחול הים
וגם ישטפו כמותם בגלים,
יימחה זכרם בחול הים הנצחי.

אני מפחד מהבדידות.
שתכסה עליי בקרום בוהק ומשונה

ואני בחושך אוסף המנונים
כמו תמנונים רבי זרועות
ללא רוח חיים,

זה קרה.
ההתמכרויות שלי - החולשות שלי
לוכדות אותי בטלפיים מטונפות,

ואז יום אחד
יתעוררו כל ההדים העתיקים בצלילי רעמים גדולים

תמונת נוף החיים
כפי שהיא נגרמת כתוצאה משכיבה ממושכת על הגב
מאחורי (ומעבר ל) בקבוק יין עתיד שכלולים

האם על האופק יש דבר מה,
או שהוא ריק?
האם לדברים יש משקל

אם תאמין בזה חזק מספיק
ירדו המלאכים משמיים,

חייך
חייך,
עוד רגע הכאב חולף,

אולי היו אלה הציורים הגדולים
שהיינו ממלאים בטושים צבעוניים במרפסת

נו, השלך כבר
את הכוס הסדוקה הזו.

נטמע בהמולת האנשים ברחוב, עצובה היא הדרך הביתה לבד למרות
שאני נושא את בשורות אהבתך על לחיי האדומות

טעם מר מסמל סוף, בעיקר לכל אותן מחויבויות ארציות והתחלה של
הרגעים החופשיים באמת

חתול כפר שחור נועץ בי העיניים והצמרמורת עוברת בבשרי, אני
מרגיש קרן אור מלמעלה שוטפת אותי. הלב שלי מתמלא בייראה, עד
עכשיו נאחזתי במשהו מופשט-תלוש, עכשיו אני מרגיש את זה כמו
המוחשיות של מחר.

הרגעים הקטנים האלו
שאני מתעורר,
הם העולם.

כשנמאס לו, אדם בורח מן החיים המוכרים.

מחשבות על תינוקות. קטנים. מתוקים. צועקים. מתרוצצים. צוחקים.
מרביצים. מחשבות על חיים חדשים. על הכוח להעניק אותם, לטפל
בהם.

01:13
כבר אין לי למי להתקשר,
את מי לפגוש באמצע הדרך על הכבישים המלאים נערים ונערות
ההולכים במרכז הנתיבים והשקט הלא יאומן שבמרכז העיר המשותקת.

הנה אני,
הבית שבו גדלה סבתה
זכרונה,