יאיר היה ילד שקט, שקול ומחושב. כשרוב בני
השכונה היו משחקים כדורגל במגרש שמול הבית
שלו, הוא היה שוכב בנינוחות על מיטתו
וקורא איזשהו ספר. ובערבים היה משחק נגד
אביו את המשחק האהוב עליו - שחמט. הוא אהב
שחמט. אהב את העוצמה שנתנו בידיו הדמויות
הקרות, הדוממות

"אוי", היא נעצבה. "ומה קרה לו?".
"הוא... מת", השיב מיכאי.
"אז בעצם", תהתה סתיו. "דווקא מי שאהב
אותו, הרג אותו בלי כוונה?".
"כן", הוא אמר. "בדיוק".

שתים הן אהבותי.
את, ומי שאני חושב שאת.
שתים הן אכזבותי.
אני, ומי שאני בעינייך.