ערב.
אחד הראשונים של השנה המתחרפת לאיטה.
רכבת צפונית בואכה תל אביב עוצרת בעיר נידחת.
באזניות - ג'ף באקלי מייבב עיבוד ללאונרד כהן.
בפה - מסטיק MUST בטעם מנטה קלאסי.
הפנים עם כיווון הנסיעה.
הקרון כמעט ריק.
אישה כבת ארבעים עולה, מתיישבת.
מנצנצת כמו שרק ברוסיה מלמדים.
בעיקר וסט הג'ינס, הרקום בדוגמאות שלא היו מביישות דב אכפת-לי.

מניחה ספר על השולחן האפור שבנינו.
האותיות קיריליות.
על העטיפה, מודבקים זה לצד זה:
איש עם אקדח ומשקפי שמש, איש נוסף רץ.
כותרת אדומה על רקע להבות.
ספר גרוע ללא צל של ספק.
אפילו ביחס לספר גרוע, עיצוב העטיפה מגוחך.
צרף את זה לעיצובו של וסט הג'ינס,
ותקבל מסקנה שתקשט לך את המצפון בפעם הבאה שתשלח פרופסור למתמטיקה לנקות
רחובות בקרית שמונה.

מניחה שקית במבה מלאה למחצה על השולחן האפור שבנינו.

אני שונא במבה.
שונא כמו שלא שנאתי מעודי דבר או אדם.
הכל מתחיל עם השקית המרשרשת.
לו הייתי יציר כפיה של יונה וולך, בוודאי היו אורזים את ראשי בשקית שכזו.
אבל זו רק הצמרמורת המקדימה, האקספוזיציה של האבדון,
שכן, אחרי כן הולם בי הריח.
ריח של מה שהוקצף, טוגן, נקלה, נמעך, טוגן בשנית - בתוך אותו שמן, הוספג
בכימיקלים כדי להפיג עיפוש, הוספג בכימיקלים נוספים כדי להפיג את טעם הלוואי
של הכימיקלים הקודמים, ובילה בתוך שקית מרשרשת על המדף במשך חודשים.
ריח של ילדים שנשלחו לרחוב על ידי אמא לא מרוכזת ועייפה, שכל חפצה הוא תנומת
צהריים כבדה. ילדים שמנוניים, מרוחים בחול ונזלת, ילדים טיפשים ועזובים, עם
חורים בשיניים ובנשמה.
לבסוף, לאחר שכשלתי ונכנעתי זה מכבר, היתד האחרונה מבתרת אותי בדמות צליל ה-
"קחחחחק" של הנגיסה, והצליל הרירי והצמיג של הלעיסה שבאה אחריה.

פתח השקית מגולגל.
הריח טרם היכה בי.
איני מוצא את העוז לקום ולעבור מקום, למרות שהקרון כמעט ריק.
מתחילה לקרוא.
השקית עדיין סגורה.
אני מכניס מסטיק נוסף לפה, בתקווה לחנוק את חוש הריח שלי באדי מנטה.
בזכות האזניות, מפני הצלילים אני מחוסן.
השקית ממשיכה להיות סגורה.
בינתיים, בדמיוני, ייצור צהוב ועצום מגיח מתוכה, קורע ממני את ההגנות הקלושות
שלי, ומוריד אותי לרצפה בסערה אימתנית של עיסה צהובה, מסריחה ושמנונית.
החרדה מתחילה לשתק אותי.
תתחילי כבר לאכול את החרא הצהוב שלך!!

שולחת יד, מתוך היסח הדעת.
מיישרת לאיטה את קפלי השקית הנוקשים.
באקלי ממלא את אזניי בחריקות רמות, אך לא מצליח למנוע ממני לדמיין את הרשרוש
שממלא כעת את חלל הקרון.
הנה, גוש שמנוני אחד הוצא, עושה את דרכו אל הפה הנפער.
באיטיות מכוונת.
בתוך ראשי מהדהד כבר צליל הנגיסה הלח.
בכתפיים מכווצות אני רואה את הלסתות נסגרות, הנה הגיע האבדון.

שקט.
זה נכון, אזניות בווליום לא בריא בעליל סותמות את אזניי.
שואף שאיפה ראשונה מזה כשתי דקות.
דבר לא מגיח תחת מעטה המנטה הכבד.
מזדקף מעט בכסא.
כל האיברים שלמים, מסתבר.

הפעם, שפיותי תרד לצדי מהרכבת, כך נראה.

כל האירועים המתוארים קראו במציאות.


צולם באמצעות טלפון סלולרי
Nokia 3220