גופתה של אסתר שוורץ לא הייתה מתגלה אלמלא אחרה לשלם את התשלום
החודשי לועד הבית בארבעה ימים תמימים. היא מעולם לא אחרה לשלם.
אפילו לא ביום אחד. השוטרים שפרצו את דלת דירתה בקומת הפנטהאוז
באחד מבנייני היוקרה של הרצליה פיתוח, מצאו את גופתה הצוננת
והמצומקת שרועה על המטה הזוגית. מטה שזוגיות מעולם לא הייתה
מנת חלקה, וכעת אף נראתה ריקה מתמיד.

אסתר מעולם לא נישאה, לא היו לה ילדים, ובניגוד לכל הזקנות
שמתות כאשר הן מוקפות 30 חתולים לפחות, אסתר שוורץ הייתה
אלרגית לחתולים.
איש מהשכנים מעולם לא ביקר ולו פעם אחת בדירתה. ולמעט אדון
כהן, ועד הבית, שקיבל מידיה מדי חודש את הצ'ק ואמר תודה, איש
לא החליף עמה ולו מלה אחת במשך 20 שנות מגוריה בבניין. אפילו
לא השומר בכניסה - שתמיד דאג לברך לשלום את כלבת הפודל של
הברונשטיינים. איש לא הכירה, ואם שמה לא היה מתנוסס באותיות
זהב גדולות וקורצות על תיבת דואר מספר 30, ספק אם השם אסתר
שוורץ היה נשמע למישהו מהם מוכר. אך כיאה למסתרי המוות, עם
מותה נראה כי הכל הכירוה.

"אישה קרה וממורמרת!" הכריזה גברת צינוביץ' מדירה 13. "שמעתי
שבעלה ברח ממנה לפני 30 שנה . מרשעת זקנה - אפילו בעלה לא סבל
אותה", הוסיפה שושנה מדירה 25. "וזה עוד כלום, שמעתי שאפילו
הילדים שלה ניתקו עמה כל קשר. נו, איך אפשר להאשים אותם? מאשה
חסרת לב כזו, גם אני הייתי מתרחק" הפטיר שכן אחר. וכך, הוסיפו
השבחים לקלוח עוד שעה ארוכה, עד שעם רדת החשכה שככו הרוחות
ואחרוני השכנים התפזרו - איש איש לדירתו  - ומצאו להם עיסוק
חדש.

בדו"ח הנתיחה שקבע את סיבת המוות נכתב כי ליבה של המנוחה
התפקע. כנראה שיש כמות מוגבלת לאהבה שניתן לאחסן בתוך הלב
הקטנטן הזה שבחזה, שגודלו לא עולה על גודלו של אגרוף. באסתר
שוורץ הייתה המון אהבה, היא פשוט מעולם לא השכילה ללמוד כיצד
לחלק אותה. ואיש גם לא טרח לעזור.


כל חיינו מלמדים אותנו המון:
מלמדים אותנו לקרוא,
מלמדים אותנו לכתוב.
מלמדים אותנו מהו רע,
מלמדים אותנו מהו טוב.
אבל דבר אחד לא מלמדים -
לא מלמדים אותנו לאהוב.