יש לי פארק שעשועים מול הבית, סתם מקום נחמד, לנוער בלילה ולילדים ביום. לפני
חודש, איך שהחלטתי להבריז מהשיעור, התחשק לי לשבת בפארק. השכונה שלנו מלאה
בילדים, ילדי רחוב אשכנזים כאלה, שעושים כל כך הרבה רעש שלפעמים בא לקלל את
האמהות שנכנסו להריון. מה, שיבקשו קודם רשות מאיזו מועצת שכונה. עכשיו, אני
אישית תמיד משתדלת להתרחק מהמקום בשעות היום, אבל כאמור התחשק לי להתיישב
דווקא שם, ואפילו התיישבתי על הנדנדה, מקום מסוכן ביותר בשעות האלה. אחרי אולי
כ-30 נד-נד, התקרב אלי ילדון בן שלוש לערך, הוא החזיק ענף גדול, פי שניים
מגודלו המזערי. אני בנאדם ביישן, ועד שלא פונים אלי אישית אני משתדלת לא
להביט, אבל זה היה קשה כי הילד גילה נכונות גלויה לפצוח איתי בשיחה. כולו
הקרין התלהבות וסקרנות מהענף שסחב וכנראה רצה לחלוק את זה עם הבריה שהכי קרובה
לרדיוס ארגז החול שלו. 'תראי איזה עלה יפה מצאתי', הוא אמר בגאווה. על הענף
שהחזיק התנופף עלה אחד בלבד, העלה באמת היה יפה, ירוק ואדום ואפילו בקצוות קצת
לבן. השבתי לו באותה מידת התלהבות ככל שיכולתי, ואפילו הוספתי סקרנות משלי.
'אבל חמודי, למה הורדת ענף שלם בשביל עלה?'. הוא הביט בי במבט תמוהה. 'מה את
טיפשה? כדי שהעלה לא ימות!'

שיט, לא חשבתי על זה.