נסעתי 160 קילומטר ב- 48 שעות. זה לאט, ממש לאט. למשל בין
ירושלים לחיפה יש בערך 160 קילומטר, והדרך לוקחת שעתיים, שאני
עשיתי מרחק כזה בכפול עשרים וארבע זמן שזה כמו לאכול ארוחת
בוקר במשך שש שעות. רק ללכת זה יותר לאט, שאז 160 קילומטר
לוקחים איזה שבוע שזה באמת הכי לאט שיש. זה כמו מסע בזמן, כי
כשאתה מגיע למקום חדש בהליכה זה כבר בזמן אחר מזה שיצאת בו.
אבל אני נסעתי. במשאית. לא מהחדשות הענקיות האלה שיש היום,
שנוסעות מהר, אלא במשאית ישנה, מהאלה שכל כמה זמן צריך לעצור
ולתקן משהו, וגם כשהן נוסעות אז זה לאט. וזה גם לא היה על
כבישים כמו שיש כאן בדרך לחיפה, אלא על דרכי עפר צרות ומפותלות
בתוך ג'ונגלים, שהרבה נחלים חוצים אותן.
אתם שואלים איפה יש מקום כזה עם ג'ונגלים ודרכי עפר ומשאיות
ישנות? בלאוס. לא הרבה אנשים מכירים את לאוס, שזו ארץ של
ג'ונגלים שנמצאת בין תאילנד לסין לוייטנאם, והיא אחת הארצות
הכי עניות בעולם ואין בה אף כביש אחד סלול. גם לא הרבה אנשים
יודעים שהאמריקאים, בדרך חזרה מוייטנאם, עשו בלאוס הפסקה של
כמה שנים להפציץ, כאילו לא הספיקו להם המלחמות בג'ונגלים. גם
שם הם הפסידו. זאת היתה מלחמה סודית, כזאת שלא כתוב עליה כמעט
בשום מקום וכמעט אף אחד לא יודע עליה. אפילו האנשים של לאוס לא
ידעו כולם, והרבה מהם גילו שהיו במלחמה רק כשמתו ועלו לשמים
ושם בפעם הראשונה הסבירו להם מה זה מטוס, ופצצה, ואמריקה. כי
בחיים שלהם הם לא ראו מטוס, ובטח חשבו שזו מין ציפור גדולה
שעושה הרבה רעש.
אתם אומרים שזה בטח סתם סיפור, ארץ שיש בה משאיות ישנות ואין
בה אף כביש סלול, ומלחמה סודית ואנשים שבחיים לא שמעו על
אמריקה, אבל כל מילה כאן היא אמת, ומי שלא מאמין יכול לחפש
בספרים ולבדוק.
בלאוס לקחתי טרמפ עם משאית, ממש לפני שעזבתי אותה, בדרך
מאודום-סאי להווי-סאי שעל הגבול עם תאילנד - 160 קילומטר. האמת
היא שלא נסענו רצוף - בלילות עצרנו לישון. אפשר ללמוד הרבה
מנסיעות כאלה. אני למשל למדתי משהו על המוות. לא שלי, של
התרנגולות שאכלנו. אפשר גם להגיד שלמדתי איך להכין מרק עוף
משלוש תרנגולות חיות, למרות שבארץ שלנו הידע הזה לא שימושי
במיוחד. אבל ככה זה גם עם רוב הידע שאנחנו צוברים במשך החיים.

זה היה בבוקר הראשון, אחרי לילה שישנו בחוץ ליד כפר קטן. בבוקר
הנשים של הנהגים קנו שם תרנגולות ואני זכיתי במתכון מקומי
אותנטי. זה די פשוט, האמת: תופסים את התרנגולות מהרגליים
ודופקים להן את הראש בגזע עץ שלוש פעמים. מעניין אם גם בתרבות
הלאואית שלוש הוא מספר בעל משמעות. בכל אופן בשלב זה התרנגולות
מפסיקות לקרקר ולצווח, ורק מפרפרות קצת עד שטובלים אותן בסיר
של מים שהורתחו מבעוד מועד, מה שמשתיק אותן לגמרי וגם, ככה
הבנתי, יותר קל לנקות את הנוצות. המים נהיו אדומים כמו תה פטל
או מרק של ערפדים, אבל הנשים שפכו אותם ושמו את התרנגולות
המבותרות ומנוקות בסיר אחר עם תבלינים. הם הכניסו גם את כפות
הרגליים שלהן ואת הראשים - בלאוס אוכלים את זה. עד היום יש לי
בראש תמונה של הילדה בת השלוש מחזיקה גרון של תרנגולת באגרופה
ומכרסמת את הקרקפת, המקור מצביע קדימה כמו קנה של אקדח לייזר.

כל זה קרה מזמן, בשנת 94' כשהייתי צעיר ולא היה לי כסף. היום
כבר יש לי אנשים שעובדים בשבילי, אחד שחותך את הראש ונותן לדם
לנזול, אחד שמנקה את הנוצות ומבתר את התרנגולת, ואחד ששומר לי
אותה בהקפאה עד שאני בא לקחת. אני לא בטוח שהם עובדים באותן
שיטות, שהם מרסקים לתרנגולת את הגולגולת או מטביעים אותה במים
רותחים, ואני אפילו לא מכיר את האנשים האלה. כל כך הרבה אנשים
עובדים בשבילי היום שאני כבר לא יודע איך כולם נראים. בכל אופן
הם עושים עבודה טובה, והמרק תמיד יוצא טעים. יש לי גם מלא
אנשים שסוללים בשבילי כבישים, גם אותם אני לא מכיר וגם הם
עושים עבודה נהדרת, עובדה - בחיים לא הייתי נוסע כאן 160
קילומטר ב-48 שעות.