היא קוראת לי
שאבוא לחבק אותה, לתמוך
ואני באה למרות שהיא מצהירה שלא תתמוך בי.
היא שלי
ומעלי
היא מכוערת, ומצהירה שאני הגרועה מכולן
אצלה
אני תמיד טועה
לעולם איני חשובה מהגחמה הקטנה ביותר שלה
חינכה אותי היטב
איני איזו אשה ממורמרת השונאת הכל והכופרת באל
להפך
יש אלוהים, יש יופי, יש אהבה
הם פשוט לא בשבילי
יש אנשים בעולם שטוב להם
יש להם תכניות, עתיד
אני פשוט לא אחת מהם
אני רק פלקט
המחכה ששדים יכסו אותו בקשקושים.

היא בתוכי
זוללת כל שריד של בחירה חופשית
ובכל פעם שאני רוצה לעזוב
צבת ענקית אוחזת בי לבל אזוז

דקות ספורות אחר עבר זעם
אני לא רואה את המלקחיים
אני תוהה, אם היא באמת קיימת בכלל
אני חושבת
כדאי שאברח כל עוד היא לא מופיעה
אבל ברגעים כאלה משהו אחר כופת אותי
זה הפחד
כל תזוזה לא נכונה תחזיר אותה מיד
ואני קופאת על עמדי
לא עושה דבר

הייתם חושבים שהיא תגחך ברשעות עכשיו
אבל היא רק בוכה
הילדה הטובה שלה אכזבה אותה שוב
אני באמת רעה, רעה.