חושבת על הרגע בו היד שלך תיגע ביד שלי, תלטף, הרגע הרומנטי
הזה שאמור להתלוות במוזיקה שקטה כזו, ומבט חודרני מצידך, ומבט
ביישני וסמוק מצידי.
וכמה חבל שאני זו אני.
חושבת על הרגע בו היד שלך תיגע ביד שלי, והיד שלי תירתע. למה
אתה נוגע?
קרוב מדי, צמוד מדי...אמיתי מדי.
הזיה ודמיון... הן המציאות שלי. המציאות לא קיימת בנפש הזו.
הנפש הזו אוהבת לחלום, ולפנטז, ולאהוב בסתר, וברגע
האמת...לברוח.
הבנאדם הקטן שבי, שאוהב לפני שאני הולכת לישון, לצעוק חזק-חזק,
שהוא אוהב, והוא רוצה, ואז, ברגע הזה, מתקפל. מתכווץ בבושה,
ביאוש, במבוכה. הוא לא אוהב שנוגעים בו. הוא לא אוהב שמדגדגים
אותו בבטן, או נושפים לו בעורף. הוא לא אוהב שנועצים בו מבט
חודר ועמוק, מבט חושב. הוא רוצה להיעלם ולהופיע שוב רק שכבר
ללא מסוכן, שהרגע עבר, התפספס. מותר לחזור לשגרה. מותר לחזור
להזיה.
"אני כל כך אוהבת אותך". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.