מסמנת אקדח בידיי ואומרת בקול תקיף:
"בנג!"
מל נשכב על הקרקע ועושה עצמו מת.
מכוונת מצלמה.
קליק
"אתה יכול לקום עכשיו"
מל, כרגיל, מעדיף לשכב.
ליטוף חיבוק נשיקה.
"אני מצטעת שאני מחלקת לך ככה פקודות,
אבל בחיי שאתה פוטוגני..."
(קבל הכל באהבה כן?
תתייחס לזה כאל מדיטציה)
מסתכל עליי במבט רב משמעות.
"אתה בכלל לא כלב אתה"
מסתובב,
הולך להשתין.
טוב נו...
יאללה מל, אני נוסעת.
"לך הבייתה"
מפנה אליי גבו, צעד אחד,
עדיין מסתכל עליי.
"מל, לך הבייתה"
מתחיל ללכת,
אחרי כמה מטרים עוצר ומסתכל.
"מל, לך הבייתה"
(תמיד בסוף הוא גורם לי לרצות להשאר,
רק בשבילו)
ממשיך ללכת,
שוב עוצר ומסתכל עליי.
"לך הבייתה"
הולך, לאט, נעלם מעבר לגדר,
בעיקול שבשביל.
אנחה.
נכנסת לאוטו.
(מתנצלת על תוספת המלל,
אבל הייתי חייבת)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.