פרק א': הרוח מגיעה והנשמה עולה

"תעלה למעלה!", צעקתי לעבר ביל. "אני מגיע!", הוא החזיר. כמו
כל יום בשבוע האחרון, תחילת החופש הגדול, נאספנו כאן, בבית על
העץ שבנינו בחצר שבין הבית שלי לבין ביתו של קרייג'. צהריים
יפים, הכוח נעימה. הכל התחיל באותו יום. "תגידו", אמרתי. "אתם
יודעים מתי מרי מגיעה לכאן היום?". "האמת, אין לי מושג" השיב
ביל. "למה אתה מתעניין, בריאן? אתה מאוהב בה, מה?", התגרה
קרייג'. "אני? בה? לא...", שיקרתי. אני באמת אוהב אותה. היא
מתוקה, חכמה, פשוט מושלמת. אני כמעט בטוח שכל מי שמכיר אותה לא
חש פחות מסימפטיה כלפיה. "אל תכחיש. כולם יודעים שאתה מאוהב
בה!", הוא ניסה שוב. התחלתי להיות תוקפני, והשבתי לו בדחיפה
וצעקה של "תרגע!". הוא ניגש אליי והשיב בדחיפה. הדחיפות שלנו
הפכו למכות נמרצות, שאף אחד, מלבד דבר אחד שקרה באותו רגע לא
יכל היה לעצור. אף פעם לא הלכנו ככה מכות. הוא יודע שאני אוהב
אותה, ואני יודע שהוא גם אוהב אותה. הוא פשוט מקנא. ואז, זה
קרה. אחד השכנים מהבית ממול, שמע את הצעקות שלנו. הוא עלה
בסולם לבית על העץ. היינו באמצע הקטטה. הוא ניסה להכנס, ואז
טראח - שנינו נדחפנו עליו, בלי כוונה. הוא נפל מהסולם. הסתכלנו
עליו. הכל היה כל כך איטי. הוא עוד ניסה לתפוס אותנו, ניסה
להציל את עצמו. הוא נפל לאט לאט. לעבר האדמה. גופו פגע בארץ.
נחרדנו לגלות שהוא לא קם. אחרי רגעים אחדים הבנו. הוא מת.
אנחנו הרגנו אותו. זה לא היה בכוונה. באמת שלא. פשוט... זה
קרה. לא היינו זהירים. מה שהמכות גרמו לנו. "מה עשיתם!?", צרח
עלינו ביל. "הרג-" הוא ניסה להמשיך ואז השתקנו אותו. "עכשיו
תשבו כל החיים שלכם בכלא! תראו מה עשיתם!", הוא לחש בחרדה.
הסתכלנו על הגופה של מיסטר דניו. צרחה מסמרת שיער נשמעה
באוזניינו. רעדנו מפחד. לא ידענו מה יקרה. הגוף שלי זז לאחור,
ללא שליטה. קול מפחיד נשמע פתאום. "כאן הנשמה של דניו מדברת.
מה עשיתם, ילדים אוולים... לעולם לא אסלח לכם... אלא אם כן...
תשלימו את המשימה שאטיל עליכם... אם תצליחו... תצאו בחיים...
אף אחד לא ידע שאני מת, לא יזכור אותי... אבל אם אחרת..."...
"אם אחרת מה!?", שאלתי. "אם אחרת... חייכם יהפכו לגיהנום...
לסיוט מתמשך... שירדוף אתכם כל חייכם... בלילות המיטה שלכם
תנוע ללא סיבה... בבקרים אתם תרגישו רוחות שעוברות בגופכם...
כשתנסו ליהנות... זה יהפוך לאש... אש הגיהנום, אש שתתלווה
לנשמתכם לנצח נצחים"...