נשאר עוד כל כך מעט זמן עד שהלימודים יסתיימו ואני יעבור לבית ספר אחר,
אולי אני יתחפר לי פה מתחת לאדמה. כל כך נעים וחם, לא רוצה לעזוב...
אני הרי לא צריכה אוכל. אוכל זה בשביל טיפשים שרוצים לחיות,
אני מרגילה את עצמי לכמה שפחות אוכל, הכאב בבטן נעשה כבר ממש נעים.
כואב לי רק כשאני אוכלת ככה שאני בסדר עם זה ואולי אם אני יחפש ממש טוב מקום
אני ימצא אחד.. יחפור אותו בהפסקות, במלא אין לי עם מי להיות. העיפו אותי כי
הסתגרתי בתוך עצמי, לא טרחו לשאול למה. לאף אחד לא היה אכפת. וכשניסיתי לחזור
כבר לא היה מקום, ככה כל יום עובר, אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי מלשבת שם
באמצע הדשא, בעיגול האור שלי. אף אחד לא יודע עד כמה זה מפחיד בעצם...      

שם אני יושבת, בעיגול האור המתוק שלי, באמצע העולם, כשכולם עוברים מסביב והכל
חשוך לי, לוקחת כל הפסקה עוד אבן אחת, לבנות לי קיר, שאוכל להיות חופשייה.
הקיר שלי, הבטוח, האוהב, המחבק עד דמעות, עד שאין אוויר, שהורג אותי עם כל אבן
שנוספת, לוקח לי אוויר, וההרגשה כל כך נעימה ומיוחדת.
כל הסיפורים שאני שומעת על כמה שהדם נפלא ומחמם גורמים לי לרצות עוד ועוד את
המהדק, הדבר היחיד החד שיש לי, ולהדק את עצמי לקיר שלי.
אני גם מנסה לתפור חליפת משוגעים, כזאת שקושרת את הידיים ואי אפשר לזוז. ככה
שאם אפילו ארצה לברוח אני קשורה ובטוחה, בחליפה החמה והקיר שלי, שרק היא טרחה
אי פעם לתת לי רגשות. רגשות לא באים במתנה אתם יודעים. קונים אותם. נשאר עוד
כל כך מעט זמן ואני יודעת שאף אחד לא יבוא לחפש אותי, לא לוקחים אותי ברצינות.
אני לא שונה אתם יודעים. אתם יכולים להרגיש את זה, וזה מה שמפחיד אתכם, שלא
נותן לכם להתקרב. אני לא צריכה לומר ביי, את שלי כבר אמרתי. אני מרגישה שאני
לא יכולה לנשום יותר, בקיר שלי, בחולצה החמה, בעיגול האור הדומם שלא צריך
מילים בשביל לקבל אותי, כי הוא כבר עטף אותי באור, זה רק החשכה שעוד דורשת
מילים. האור כל כך נעים. בהפסקות אני נשכבת על האבנים הקטנות והפרחים ומסתכלת
למעלה, הכי למעלה שאני מסוגלת לראות, לעיגול האור שלי, שעליו כתוב סיפור חיי,
קצר ומר, זה הסיפור שלי, כמו מכתב קטן.

החודש הראשון- "היום מצאתי את העיגול שלי. אני שמחה."
החודש השני- "אני מרגישה את זה. מעכשיו הכל הולך להיות טוב."
החודש השלישי- "אני חושבת שמצבי משתפר... זה רק הם שלא מבינים"
החודש הרביעי- "אני כבר לא יכולה לכתוב... אני יודעת שהתדרדרתי, אני מרגישה
הרבה יותר טוב עכשיו, הכל יהיה בסדר"
החודש החמישי- "מי? החברים שלי? לא... הם כבר הלכו... לא יודעת לאן... לא שמתי
לב.. אני מרגישה ממש טוב, הכל עומד להסתדר אתם תראו"
החודש השישי- "נתראה, מתישהו... אני מבטיחה לצלצל, אני אוהבת אתכם"
יום שבת, האחרון- "בבקשה תבטיחו לי שלא תעזבו אותי יותר... אני כל כך
מפחדת..."





היום מצאתי אבן קטנה, מישהו חרט עליה, היא הייתה כל כך יפה...





"כאן קבורה טלי איצקוביץ 1998-2004 "