"בלילה תביט אל הכוכבים.
הכוכב שלי קטן מידי ולא אוכל להראות לך איפה הוא.
יותר טוב ככה.
הכוכב שלי יהיה לך אחד הכוכבים. ואז תאהב להתסכל בכל הכוכבים... כולם יהיו
חברים שלך.

לבני האדם יש כוכבים שונים זה מזה.
אלה שיוצאים למסעות הכוכבים יהיו להם מורי דרך. לאחרים אלו אורות קטנים.
למלמדים הם בעיות מדעיות. לאיש העסקים הם יהיו זהב.
אבל הכוכבים האלה שותקים.

לך יהיו כוכבים שכמותם אין לשום איש...
אני הלא יגור באחד הכוכבים האלו. אצחק באחד מהם, ועל כן, בלילה, כשתביט
לשמים,ידמה לך שכל הכוכבים צוחקים. לך יהיו כוכבים שיודעים לצחוק!

ואחרי שתתנחם (תמיד מתנחמים בסוף), תשמח שהכרת אותי. תמיד תהיה חבר שלי. ותרצה
לצחוק איתי. לפעמים תפתח את החלון, סתם ככה, להנאתך... וידידך יתפלאו מאד
לראות אותך מביט לשמים וצוחק. ואז תגיד להם
כן, כשאני רואה את הכוכבים אני צוחק תמיד!

והם יחשבו אותך למשוגע.
"זה יהיה כאילו שבמקום כוכבים נתתי לך המון פעמונים קטנים שיודעים לצחוק..."
"הלילה... אתה יודע... אל תבוא"

"אני אראה כמו חולה... אראה קצת כמו גוסס. ככה זה.
אל תבוא לראות, לא כדאי."

-בלילה ההוא לא ראיתי אותו יוצא לדרך הוא חמק לו בשקט.

כשהצלחתי להשיג אותו הוא הלך בצעד מהיר ואמר:
"לא טוב עשית. זה יעציב אותך. אני אראה כאילו אני מת וזה לא יהיה נכון..."

אני שתקתי.

"תבין זה רחוק מאוד. אני לא יכול לקחת איתי את הגוף הזה.
הוא כבד מידי.

"תשמע זה יהיה נחמד. גם אני אסתכל בכוכבים...."

הנסיך הקטן.

לך.