הבטתי למטה. כל האנשים שם היו בלתי נראים כמעט. הרעש של העיר
העמוסה לא יכל להגיע אליי כאן. הייתי מאות מטרים מעל כולם.
הייתי יכול לעוף. יישבתי בתא הקטן שלי בקומה ה65. הבטתי סביב.
מטוסקטן נשקף בחלון. זה היה אולי הנוף הציורי ביותר שיצא לי
לראות בחיי. סובבתי מהטי ימינה. ג'ני עמדה שם. שיערה היה
בלונדיני וטבעי.זה היה נדיר מאוד, אבל ידעתי שזה אפשרי. היא
לבשה חצאית קצרה שחורה. היא סובבה מבטה אליי. שלחתי אליה חיוך.
היא חייכה חזרה. היא התרוממה מהשולחן של טום, לידו הייתה
כפופה, וניגשה אל שולחני. "אם מוחמד לא יבוא אל ההר" היא אמרה
בחיוך שחשף את שיניה הלבנות. היה לה חיוך מושלם. מושלם שבערך
5000$ יכולים לארגן. "מה? אין נשיקת בוקר טוב?" שאלתי. היא
התיישבה בחיקי. נשקתי אותה. זו הייתה הרגשה טובה. יצאתי איתה
כבר שלושה חודשים ויכולתי להגיד בלב שלם, שמעולם לא הרגשתי
כלפי מישהי מה שהרגשתי כלפיה. "יום ההולדת שלך עוד שבוע, ואני
תיכננתי הפתעה קטנה" היא אמרה. נשקתי לה שוב. "את ההפתעה
היחידה שאני צריך" השבתי. "ג'ני!" נשמע קול מכיוון משרדו של מר
ג'ונסון. "אני צריכה לחזור לעבודה" אמרה ג'ני וקמה. "אני אוהב
אותך" אמרתי. "גם אני" היא השיבה. היא החלה ללכת, ותוך מספר
דקות היא נעלמה לתוך משרדו של מר ג'ונסון. הבטתי שוב לנוף.
העפתי מסט לכיוון הנוף. חשבתי כמה אני אוהב את העבודה כאן
למעלה. יכולתי לראות מטוסים בעודם עוברים ליד בדרכם אל נמל
התעופה. המטוס הקטן מקודם גדל קצת. הוא היה כתם בגודל של 2 ס"מ
על רקע השמיים הכחולים. הסתובבתי חזרה אל המחשב עליו עבדתי.
הבטתי במסמך הגמור ששכן בבטחה על הכונן הקשיח שלי. לחצתי על
הדפסה ושמעתי את מדפסת הלייזר של המחשב מתחילה לעבוד. כעבור כ2
דקות המדפסת סיימה את עבודת ההדפסה. לקחתי את הדפים והתחלתי
ללכת לכיוון משרדו של מר ג'ונסון. הדלת הייתה סגורה, אח לא
נעולה כשהגעתי. נכנסתי למשרד. לפתע פניי החווירו. עמדתי שם,
מנסה לעכל מה קרה. "ג'ני?" אמרתי כמעט ללא קול. מר ג'ונסון עמד
ליד השלוחן. ג'ני הייתה שם, ללא תחתונים כשרגליה מפוסקות.
זרקתי את הניירות על מר ג'ונסון ויצאתי מהמשרד בבהלה. הייתי
צריך לחזור אל שולחני. הבטתי בנוף בדרך. המטוס עכשיו היה קרוב
יותר. יכולתי לזהות את הבוינג 767. כמו כל נטוס בדרך לשדה
התעופה קנדי, גם המטוס הזה נראה כאילו טס ישר אלינו, אבל לא
היה לי זמן לחשוב על זה. הלכתי אל השולחן במשרד שלי והתיישבתי.
חשבתי מה אני עושה עכשיו. הייתי מדוכא, כועס, עצוב, שבור לב.
דמעות החלו יורדות מעיני. "מה אני יכולה להגיד לך?" שאל קול
מעליי. זו הייתה ג'ני. "אני.. אהבתי אותך" אמרתי בקול שבור.
"גם אני אותך, אבל רק ככה אני יכולה להתקדם בעסקים. תחשוב על
מת'יו, בן השנתיים, שהשארתי בבית" השיבה ג'ני. "אני בטוח שהוא
ישמח לדעת שאמא שלו זונה" אמרתי. "אתה לא מבין אני..."
"אני אמור להבין?!?!" קטעתי אותה. "הייתי מוכן להנשא לך!"
"מצטערת שאתה מרגיש ככה" היא אמרה. היא נישקה אותי במצח והלכה
משם. הזעם מילא את דמי באדרנלין. "אני אמור לעשות מה שאני הולך
לעשות?" חשבתי. התשובה הכתה בליבי כמו כדור. "כן!" אמרו חמישה
קולות שונים בתוך ראשי. פתחתי את המגירה ונוצאתי משם אקדח.
אחרי הכל, זו הייתה ניו יורק. הייתי צריך אותו להגנה עצמית.
החבאתי אותו בכיס מעילי והלכתי לכיוון משרדו של מר ג'ונסון.
"תקשיב אני.." אמר האיש כשנכנסתי למשרד. "מר ג'ונסון, אדוני,
אני מתפטר" אמרתי וסחטתי את ההדק. רובה הברטה המושתק שלי פלט
כדטר חרישי ישירות למצחו של האדם השמן והמזיע. יצאתי ממשרדו
והלכתי לכיוון משרדה של ג'ני. הבטתי בנוף בפעם האחרונה. ידעתי
שאני לא אוכל לחזור לכאן יותר. המטוס באופק היה קרוב מתמיד.
ניחשתי שהוא יעבור כאן עוד כשלוש דקות. נכנסתי אל התא הקטן בו
עבדה ג'ני. היא לא ראתה אותי. היא לא הייתה צריכה לראות. דמעה
עלתה בעיני השמאלית. סחטתי את ההדק. ג'ני נפלה על המקלדת שלה.
קולו של מצפוני הכה באחורי ראשי כמו תוף. "אתה לא ראוי לחיות!
איך יכולת לעשות דבר כזה?" אמר הקול הקטן בתוך ראשי. לחצתי על
כפתור המעלית שסומן בחץ פונה כלפי מטה. דלת אחת המעליות נפתחה
ואני נכנסתי. התחלתי לשמוע את קול מנועיו של המטוס העובר. בדרך
כלל זה היה החלק האהוב עליי, להרגיש איך המטוס חולף ליד, מאיים
למחות את כל הקומה כאילו לא הייתה. המעלית החלה לרדת. תוך פחות
מדקה הייתי למטה. קולו של המטוס איים לפוצץ דרכו דרך עור התוף
שלי, ישר אל מוחי המיוסר. יצאתי מהבניין והלכתי ישר. הבטתי
בשעוני. שכחתי איזה יום היום. "11 לספטמבר 2001" היבהב הכתב
השחור על הצג הכחול של שעוני. לא ידעתי איך למנוע מהסיפור על
מעשיי מלהתפשט. לפתע נשמע קול רועם מאחורי. הבטתי לאחור. מטוס
התנגש באחת הקומות של בניין הסחר הלאומי בו עבדתי. ידעתי
שמעטים ישרדו את זה. הכרתי את הבניין כמו את כף ידי. ידעתי שזה
רק עניין של זמן לפני שהוא יפול כמו חפיסת קלפים. "תודה שהצלת
את חיי, ג'ני" אמרתי והלכתי לכיוון ביתי. "היתכן שככה הגיע
אליי הישועה?" חשבתי. "היתכן שזה לא יכול להזיז לי פחות?"

הסוף