יצירה שנכתבה ושוכתבה פעמים רבות. שיר שמבכה על אובדנה של
מדינה ארצישראלית, שספגה ועודינה סופגת כמויות רבות של צער,
וכל זה בנוסף לשנאת האחים, שמקומה וודאי לא כאן. לא עכשיו.
זהו. במקור היה עוד בית. החלטתי שכל המוסיף גורע.
מילים: לאה בוגוסלבסקי.
ביצוע ולחן: משה ממן,
שעל כן תודתי לו נתונה.
תיהנו ותגיבו =]
סתיו של שנות אלפיים,
הרוח עוד נושבת כאן לעיתים.
נותנת חיים למעט מאיתנו,
את השאר קוברת חיים.
פזמון:
נשרפות הדמעות באש להבה,
אך חלקינו עדיין בוכים;
מיראת שמיים, מדחיית הקרבה,
לעליונות נאלחת של כמה שוטים.
פינו נסתם מעודף תשוקה
לחיים כיד הדמיון.
מסמרים מתפזרים לכל עבר,
כשהמציאות חולפת פתאום.
דמעה קפואה; יצירת אומנות,
מתאדה באוויר מלוכלך של צביעות.
סוגרת עוד דלת, פורצת גבולות,
שוקעת לתוך עולם חלומות.
פזמון... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.