אם הייתי
לוקחת את כל השירים שכתבתי

לך אחריה, גידי." ענת יצאה מהחדר, בעיניים
אדומות. קוראת את האשמה בפני. מעולם לא
הכיתי את הילדים שלי. אני לא בנאדם אלים.
הרגשתי את המועקה עמוק בבטן, מעין קפיץ
שמנתר ומרעיד את האברים הכי פנימיים שלי.
היד שלי היתה חמה עדיין וידית הדלת קרה
כשמיהרתי לצאת דרכה,

המונית עצרה לידינו.
-" לאן?" - הנהג שאל.
-"לרוטשילד." - השבתי.
-"זה נסיעה קצרה מדי..."- הוא נאנח
באכזבה.
-"אתה יכול לעשות עיקוף אם בא לך..." -
שפיגלר ענה לו עצבני.
-"אתה יודע מה אני שונא אצלכם?" - הנהג
שאל אותי.
-"מה?".
-"שאתם שמאלנים מסריחים,"